העולם עובר מהלך של חניכה יקומית

"יש תהליך ביקום אנו נקרא לו "עידן קרח חדש" והוא אינו כזה שמביא ליקום קופא ומוביל לעידן קרח של כדור הארץ. לא כזה.

אנו מדברים על כך, שאנרגיה, שמצויה בין כוכבים ומשפיעה על התהליכים שהם עוברים משתנה.  אנרגיה בין כוכבית, היא זו שיוצרת הקשרים בין הפלנטות לבין עצמן, ומשפיעה על תהליכים פנימיים. אנרגיה זו שאתם קשורים אליה, מצויה בסוג של "עידן קרח"  שמטרתה פרדוכסאלית לרעיון הקיפאון: היא שואפת להטמעה, טרנספורמציה והתמרה.

מהי המשמעות?  נוצרים מבנים אנרגטיים בתוכה, שכמו קופאים על מקומם ומאפשרים הרבה פחות דינמיקה ותנועה במרחב הבין כוכבי, מכפי שהיה מוכר. "קיפאון" זה אינו הרסני במהותו, ההיפך- מטרתו לעודד את הכוכבים המושפעים לתנועה אוטונומית.

המסר הוא: הגיע הזמן שלכם לחפש ולמצות את המהות המוגשמת הנעלה ביותר האפשרית, כדי לא ליפול לקיפאון לניכור ולנסיגה שבאים איתו.

תודעת הכדור מקבלת תמריץ קרדינלי, דרך האנרגיה החדשה כמובן,  לתור אחר היכולת האצילה ביותר, שאומרת – איני נתון עוד באותו האופן למרותה של אנרגיה בין כוכבית שברצותה אני מתחמם ומתפתח, וברצותה אני קופא על שמרי, עומד על מקומי או מצוי בנסיגה.

שני כוחות יקומיים לא מאפשרים לכם לשקוט על השמרים בתקופה זו . כוח אחד פועל מבחוץ, ומשפיע על המצב הבין כוכבי כפי שתארנו, יוצר עצירה וקיפאון.  כוח שני פועל מבפנים כשאתם מתמודדים עם הכלה והטמעה של האנרגיה החדשה שמגיעה אליכם, ומקדמת את כל התהליכים שקראתם עליהם בשנה האחרונה. הזכרות והתעוררות נשמתית הקאמבק של הפחדים הנשמתים, השחרור על תנאי של התודעה התאית הכלואה וכדומה.

כשאלמנטים קרובים מתרחקים זה מזה וסכנת ניכור או כליה מרחפת מעליהם כמו בשנה האחרונה מוטיב ההישרדות מגיב ראשון ובעקבותיו נוצר כאוס. מדוע כאוס דווקא? כי ביקום כאוס הוא תנועה טבעית שנחוצה כדי ליצור ראקציה לקיפאון, ואצלכם זו תנועת בהלה.

הכאוס נדרש כדי להתמודד עם הקיפאון, כי הוא יוצר תנועה מעורבלת  שמכריחה את המבנה לנוע באופנים אקראיים שלא ניתנים לניבוי. כך המבנה שומר על תנועתיות מצד אחד, לא קופא, ובמקביל תר אחר מוצא חדש.

תודעת הכדור הגיעה למצב של הנהגה והובלה פנימית. יש בה כוח יש בה עצמה, יש בה רוח חדשה שמנשבת והרבה פחות מפוחדת. רוח מודעת לעצמה ולעוצמותיה. נמשל שהופך למושל בעצמו, עבדות שיוצאת לחירות, הרארכיה ופאטריארכיה שנכנעות אט לשיוויוניות.

עד כמה שזה נשמע פרדוכסאלי זהו מהלך של התעלות, ופועל יוצא של שני פרמטרים: הזיכרון ההישרדותי האנושי לדורותיו, שבסיסו הוא פחד הפיצול וההתנכרות, והזיכרון הנשמתי המתרחב והולך, שמוביל אל ההתלכדות ההשתייכות אל המקור השלם.

זהו מהלך של חניכה יקומית, בדומה למורה שמאתגר את החניך להתקדם בכוחות עצמו ולמצוא בתוכו את היכולות לפתור מצבים, שבעבר היה זקוק למורה כדי להתמודד עימם.

היקום הלומד? היקום המלמד? מדהים לא?

מהי המשמעות? מבחינתי כחוקרת זה המשכו של מחקר חדשני: איך רשויות הנפש, מערכות רגש ותפישה אנושיים, משתנים לאור מהלכים בין גלקטיים שכאלו.

 

עוד על כך ועל נושאים חדשים ומרתקים בקורס החדש שלי: "הפסיכולוגיה של הנשמה -האתחול של העצמי"

להרחבת הדעת בנושא אנרגיה אפלה ביקום ממבט מטאפיסי- "אנרגיה אפלה וחומר אפל בשרות האבולוציה של התודעה"