כשהשמיים נקרעים: על התפרקות הקליפה האנרגטית והמעבר לזמן-מרחב חדש
תקציר
"את תהליך השינוי לא ניתן לעצור. אי אפשר לומר לה, לרוח: עצרי את העולם, אני רוצה לרדת."
כשמבני הזמן-מרחב המוכרים מתפרקים, כל ההרגלים, האמונות והקליפות האנרגטיות שלנו נדרשים לוויסות מחדש. השינוי הזה אינו נשאר באוויר; הוא נוגע ישירות בבריאות, בחומר ובגוף הפיזי שלנו".
מאמר חדש על התפרקות האשליה הגלובלית, פיזיקה קוונטית, והמעבר לזמן-מרחב חדש ומשוחרר.
זהו חיבור בין מדע ותודעה והוא בנוי כשילוב שבין מידע מתוקשר לבין מידע מדעי. המידע המדעי מופיע בגוון כחול.
"מהי המציאות? מה באמת ממשי, מה באמת מתרחש כפי שנקלט אצלנו, ומה אחיזת עיניים?
האם יש דבר כזה מציאות אמיתית? האם המילה "אמיתי/ת" היא מתאימה ביחס למושג המציאות?
אני מציאותי כי אני הגיוני, בהבדל ממי שחי באשליה?
בימים אלו, כשהתודעה נעלמת לענייניה הלא-גשמיים ויש פרצות, חללים ומגרות ריקות פה ושם בהבנה את המושג "אני מציאותי" האם יש אפשרות לשהות בכדור הארץ ללא "חלימה" או אילוזיה מסוימת לגבי מה ממשי ומה לא?"
בפיזיקה המודרנית, המציאות עצמה אינה משטח קשיח או זירה קבועה, אלא "אריג זמן-מרחב" אלסטי וגמיש. שלושת ממדי המרחב וממד הזמן שזורים זה בזה לכדי יריעה אחת, שבה קצב זרימת הזמן ותפיסת המרחב אינם מוחלטים, אלא משתנים בהתאם לכבידה, למהירות ולמיקום של הצופה. מה שנחווה כ"מוצק" או "ממשי" מושפע ישירות מהמערכת שבה אנו מצויים.
"השמיים נקרעים אט-אט, חושפים את הסינוור האשלייתי של האחיזה הגלובלית בתפישת המציאות, כמו מופע אורקולי שכל העולם חוזה בו. קרעים אלו מתרחבים, ויותר תודעות מסוגלות להבחין בין הריק השרוי באינסוף חסר צורה, לבין הצורה שנראית ונדמית כממשית".
"יש צורך שבני אדם יזהו את הקליפות האנרגטיות שלהם, וידעו שהמופע האנושי מופעל על ידי מעטפת של תודעה פועמת שאין לאנושי שליטה עליה. ישנה עטיפה אנרגטית, שפועמת כמו ליבה בכל הקשור למופעים אנושיים של נשמות המצויות ברחבי יקום; לא בחצרו של האל משייטות הן, ולא ממוקמות הן בגלקסיה כזאת או אחרת. זו מניפה, שחלקיה אינם מחוברים באופן המוכר לכם. זו מניפה שיודעת לנוע באופנים קופצניים, יודעת לשוב ולהתרכב עם חלקיה באופנים לא צפויים ו"לא הגיוניים" מבחינתו של פאזל שרוצה להתרכב לתמונה אחת שלמה.
תנועה לא-ליניארית זו פירושה מעבר מתפיסה קווית והדרגתית לפעולה בתוך זמן-מרחב רב-ממדי: במקום התקדמות של סיבה ותוצאה, מתקיימת תנועה קופצנית בין פוטנציאלים שונים, שבה חלקי המציאות יכולים להתרכב מחדש מתוך הריק באי-וודאות מובנית ובדרכים שאינן מצייתות להגיון הסיבתי הישן.
"האופן שבו העטיפה האנרגטית והתודעה הפלנטרית של כדור ארץ מתנהלות, בתקופה מיוחדת זו, השתנה מקצה לקצה. האפיון הנוכחי שלה אינו מצוי במלחמה בין הטוב והמואר לשלילי והאפל, או בין הישן לחדש. מדובר באופן בו נשמה מעבירה היבטים מהמקור שלה ביקום, למופע האנושי שלה בכללותו. משהו יסודי מאוד משתנה במהלך הזה".
"הייתם עטופים בקליפה אנרגטית, שעוטפת את הגוף הפיזי במעגלים וספירלות של אור, בגוונים שונים. זיכרונות, הסכמות, רגשות ופעולות אפשריות עתידיות, כמו חגו סביבכם, ויכולתם להתייחס אליהם דרך תקשורת פנימית ועבודה משותפת עם המדריכים שלכם. כל זה חג סביבכם, מצוי בדיאלוג עם הגוף, עם התודעה שלכם. קלטתם והקרנתם חלקיקי מידע, והקליפה האנרגטית-תודעתית הזאת ליוותה אתכם מלידה ועד מוות. היא הייתה זמינה, נעזרתם בה, וכך התנהלו החיים על פי מה שנשמה התוותה לעצמה טרם הלידה הפיסית".
כמו מערכת ייחוס פיזיקלית בעלת כבידה חזקה המעקמת את הזמן והמרחב ולוכדת את העצמים בתוכה, הקליפה האנרגטית שימשה כגבולות הגזרה וכמערכת ההפעלה המוכרת, שדרכה נחוותה המציאות הליניארית של לידה, זיכרון ומוות.
"כעת הקליפות מתקלפות. השינוי הוא עמוק ; הקליפה סובבת-הכל הזו מתפרקת, ואתם שואבים את הפוטנציאל של המתבקש והמתחדש עבורכם דרך זמן – מרחב אחר, לא מוכר, ולא דרך המעטה הקליפתי. כשהקליפה מתפרקת, הרבה היבטי חיים שלכם מתפרקים דרכה. אפיונים שואפים לוויסות והתמרה, כוונות לא מתממשות יותר ונשמטות, וכיוונים חדשים צצים במקומן.
במונחי פיזיקה, מעבר ל"זמן-מרחב אחר" שקול ליציאה מאזור כבידה דחוס ומעקם אל מערכת קואורדינטות חדשה ומשוחררת. כשמשתנה קואורדינאטת הזמן-מרחב שבה אנו מעוגנים, כל המבנים, הקצבים וחוקי התנועה שהיו תלויים במערכת הישנה אינם יכולים להחזיק מעמד עוד, והם עוברים ארגון מחדש.
"אף אחד לא נשאר אדיש לקילוף הזה. מודעות היא המפתח לשאלה; מה בעצם יתפרק בחיי? תפישה? אמונה? פחד או הרגל? או שמא יהיה מעבר לרובד דחוס יותר כמו הגוף הפיסי, שכן, פירוק הוא פירוק הוא פירוק. את תהליך השינוי לא ניתן לעצור. אי אפשר לומר לה, לרוח: עצרי את העולם אני רוצה לרדת".
השינוי התודעתי העמוק הזה אינו נשאר בהכרח בגדר רעיון ערטילאי. כאשר פועלת תנועה של פירוק, היא מבקשת לעצמה את המבנים שדרכם תוכל להתממש כמו כיווני חיים שאיבדו את התאמתם.
אבל לפירוק יש גם רבדים דחוסים יותר.
כאשר אין די תנועה במבנים התפישתיים והתודעתיים, עשויה התודעה לפגוש את הגוף הפיזי כקליפה האחרונה, המעטפת הדחוסה ביותר המפרידה בינה לבין מרחב חדש של הוויה. מנקודת מבט זו, גם הגוף עשוי להפוך לזירה שבה מתרחשים פירוק, שינוי וארגון מחדש.
אין פירוש הדבר שכל מחלה היא ביטוי לתהליך תודעתי לא מוצלח, או שאדם שחלה לא השכיל להשתנות. זו אינה משוואה של סיבה ותוצאה, ובוודאי לא שיפוט של האדם החולה. זוהי הצעה להתבוננות רחבה יותר: אם אכן משתנה מערכת היחסים שבין תודעה, חומר וזמן־מרחב, ייתכן שגם הגבול שאנו רגילים למתוח בין שינוי "פנימי" לבין שינוי "גופני" אינו מוחלט כפי שנדמה לנו.
כאן אנחנו חוזרים אל השאלה שבה פתחנו: מהי המציאות?
ייתכן שכאשר השמיים נקרעים, לא המציאות נעלמת. מתפרקת רק הקליפה שבאמצעותה ידענו עד כה לקרוא לה "מציאות", בשל הערעור, של עצם מערכת הייחוס, שבתוכה האדם הגדיר עד כה מציאות, זהות, זמן, סיבתיות ואפילו גוף.