שעת בין הערביים של התודעה
חברים שלי,
זה נמסר אמנם לאדם פרטי, אך בעבודתי אני פוגשת את שעת בין הערביים הזו לא מעט.
פגשתי גם את שלי.
אני מביאה את המסר הזה כלשונו – מעריכה שהוא עשוי להיות רלוונטי לעוד אנשים שמזהים, שהם מצויים בדרך של השתנות לא שגרתית.
"הכול מרגיש כמו דלקת אחת גדולה, שמתפשטת באזורים הרגישים ביותר.
דלקת רגשית־אנרגטית מחפשת מקומות חשופים ופתוחים להתיישב בהם ולשגשג. היא שקטה, שקטה… לפעמים היא יכולה לבוא וללכת. האדם לא ירגיש שהייתה פה דלקת.
הדלקת הזאת יודעת בדיוק מתי להתיישב ולהמתין לשעת כושר.
שעת הכושר היא שעת בין ערביים.
במעבר מן היום אל הערב יש את בין הערביים. בן אדם יוצא החוצה והוא צריך לקחת בחשבון שהראייה משתנה כי השמש שוקעת. אולי צריך סוודר כי יש רוח, אבל בעיקר כי הצללים מופיעים בדיוק בשעות בין ערביים, מתגברים והולכים.
גם אם אדם יודע את הדרך, שעת בין ערביים היא שעה של משחק בין האור לצל.
מה שקורה כאשר יש בין ערביים אנרגטי־תודעתי, הוא שאדם מחפש לו את הדרך החדשה ולא בטוח עדיין אם הוא יכול לנטוש את הקודמת.
מהי הדלקת?
היסוס.
סימני השאלה שמקרקרים מסביב, מנסים לפלוש. הם מתמקמים במקום ומחכים לשעת כושר.
אך לא רק היסוס או סימני שאלה. גם קושי פנימי עמוק, לא בלתי ניתן להבנה, שגם לאחר שמתחילים ניצנים של אפשרויות חדשות, הגוף דוחה את זה, הנפש דוחה את זה.
אבל… אני לא בטוח/ה.
אני אאפשר לו? אין כניסה.
כמו במעבר משביל אחד לאחר, דלקות אנרגטיות מתיישבות "על הנשמה", ברמת התחושה.
הן מבעירות אש תוססת, כועסת. הן מלבות את תחושת הכישלון והאכזבה: הנה עשיתי, ניסיתי, זה לא הולך, זה לא מסתדר, זה לא קורה.
ואולי, כל המעבר הזה, וכל השינוי הזה, אולי זה בדמיון? אולי זה לא אמיתי? אולי צריך לחכות רגע ולראות. פשוט לראות איך הכול נשאר אותו דבר.
דמדומי בין ערביים של חווית העצמי את עצמו, הם עיקרה של התקופה המאתגרת והלא פשוטה, של אנשים, שהתודעה שלהם כבר מושכת אותם אל במה רחבה ורחוקה.
בדיוק אז, כשלרגע יש שכנוע כמו: אני פונה קדימה.
אני יודע/ת מה אני רוצה.
אני יודע/ת מהם ההישגים שלי.
אני יכול/ה לספור ולמנות אותם.
בדיוק אז, בדיוק שם, יושבת הדלקת.
מחכה לשעת כושר.
ובהזדמנות הראשונה מתפרשת, מתרחבת, מדליקה את האזור וכואבת.
זה מכאיב, לחוות את הדלקת הזאת.
הרבה רעשים. הרבה קולות פנימיים. לא רק הססניים, אלא גם מאוכזבים, כאוטיים ושופטים.
קולות שאומרים: וכל זה בעבור מה?
התסכול הזה? התקיעות הזאת?
בעבור מה?
ואין תשובה.
היקום שותק. המדריכים מנמנמים.
אין נחמה.
זו האמת החדשה?
זהו היקום שמתייצב ומתגייס מאחורי מי שתר אחר היעד החדש שלו?
בכעס הזה, בחוסר האמון הזה, מדוע הדברים לא מסתדרים בצורה יותר פשוטה? כמו שאני רוצה?
הם לא רואים שהלכתי די? עבדתי קשה?
אז מחריפה הדלקת ומכאיבה שבעתיים.
אך לא לאורך זמן- הכאב של המעבר.
אם רק תבינו את המעבר הזה ואת בין הערביים.
כל דרך שמרכיב החדשנות בה גדל והולך תיעצר בשעת בין הערביים.
זה בין ערביים מיוחד במינו.
הוא לא עוטף בתוכו את כולם יחדיו.
חלק יראו עדיין את השמש שלהם, והצללים יופיעו בזמן אחר.
חלק חווים את הצללים כבר עכשיו, ומחכים ומייחלים ששמש שוב תפציע.
התהליך אינו ניתן לניבוי.
.ישנם מעברים שבהם התודעה כבר יודעת, בעוד האישיות עדיין מבקשת אישורים.
ישנם מעברים שבהם החיים כבר פתחו את השער, בעוד העיניים עדיין מחפשות את מפת הדרך.
לכן, דווקא בשעת בין הערביים, נדמה לעיתים שהכול נעצר.
שהדרך אבדה.
שהשמש נעלמה.
אך פעמים רבות אין זו הדרך שאבדה.
זהו רק אותו מרחב ביניים שבו הישן כבר אינו מחזיק בנו כפי שהחזיק בעבר, והחדש עדיין לא קיבל צורה שניתן לזהות ולקרוא לה בשם.
ובדיוק שם, במקום שבו סימני השאלה מתרבים והדלקת מבקשת להתלקח, המעבר כבר החל".