הי,
חוויתם את עצמכם פעם כ- דיפוסיים?
בדרך כלל כשאנשים מדווחים על תחושת דיפוסיות של האישיות אנחנו נלך לכיוונים פסיכיאטריים לא סימפטיים. אז לא, לא שם.
אני מצויה בסוג של חוויה אישית ומציאותית, שהמונח דיפוסי הכי מתאים כרגע לתאר אותה.
(לפני שנמשיך, ובמסגרת אחריות מקצועית- אם אתם חווים תחושת דיפוסיות שמפריעה לתפקוד שלכם אנא התיעצו עם איש מקצוע).
איך זה מרגיש? אני גם אני וגם לא כל כך אני:
לא מעט חלקים ברורים ומובנים של חיי רועדים אצלי באופן בסיסי מאוד. לא מדובר רק על מה שבאופן טבעי מתרחש במעבר מקום מגורים.
מדובר ב "אמיתות" יצוקות, בסיסיות, שהשורש המשותף שלהן יונק מהשאלה: איך אני רוצה לחיות את החיים שלי?
אלמנטים שלא נעצרתי עד כה לבחון אותם כי הם היו פשוט – מובנים ככה.
איך אומרים? זהו זה – ולא אחרת.
הדיפוסיות הזו עוררה מציאות גלית מבפנים: ימים של הקלה, תחושת שחרור ואור חדש שמאיר את החיים, וימים של היסוס, חשש, תהייה ועכבה.
נטיות ותכונות, שאפיינו את האופן בו אני מתנהלת במערכות יחסים- רועדות ונעות על רצף, כמו תנודה, בוחנות נקודות עיגון חדשות. זה נע בין מפעים למפחיד.
הידע שצברתי לגבי תהליכים טרנספורמטיביים, שקשורים ביחסי הרוח והחומר, ולגבי התודעה המשתנה, עם רצף פלנטות שמשנות את העוגן האנרגטי שלהן ברחבי יקום, כל אלו מהווים עבורי רוח גבית עצומת מימדים.
אני יודעת שאני לא לבד. ה"דיפוסיה" הזו אינה רק מנת חלקי. אולי אחרים מרגישים אותה אחרת או מכנים אותה אחרת. כך או כך- גם עם משקללים את הגורם הסוביקטיבי, המוח של כולנו נמצא במעבדה הזאת.
כרגיל, המאמר הבא נכתב בשיתוף חבריי הקוסמיים.
ידוע כיום, שהמוח משתנה לאורך החיים: נוצרים קשרים חדשים, רשתות מתארגנות מחדש, אזורים מסוימים יכולים “לפצות” על פגיעה באחרים.
ידוע שהמוח גמיש ודינמי הרבה יותר ממה שסברו בעבר: הוא מערכת פעילה להפליא שעומקה עדיין רחוק מהבנה מלאה.
האינטואיציה – אינה פועלת באותו האופן, בשל שינויים מבניים המתחוללים במוח עצמו. קבוצת נוירו-טרנסמיטורים שלימה, שיודעת להעביר מידע ממקום אחד לאחר, בוחרת את דרכה מחדש. לא ידוע לאן תפנה הקבוצה החדשה, ובאיזה אופן המידע יועבר.
רשת וויברציות חדשה, הולכת ומתרשתת דרך התנועה החשמלית במוח. להבדיל מ"העת הקרמתית", עם רצף הזכרונות שמבסס תסריטי חיים, חדשנות התודעה כעת היא בכך שלא מקופלים בה רסיסי מידע מוקדם.
זהו חלק מההתכילות החדשה: בין תודעה, שאחוזה בידיעותיה ובחסימות העמוקות שלה, לבין תודעה חדשה, שאינה מביאה בכנפיה מידע חדש בהכרח.
זהו שינוי מז'ורי בתפישת החוש האינטואיטיבי ותפקודו – מהות פנימית משתנה דרך דיפוסיה אישיותית, לא דווקא דרך קליטת מידע ותוכן.
אנו עדים להרחבת האינטואיציה, במובן האינטגרטיבי – טרנספורמטיבי של המילה. זה אומר, שלא המידע שהמוח קולט, מצומצם או נרחב, הוא שמגדיר אותה, אלא מהות אנושית, שהופכת את עצמה, את עורה ואת תפישותיה, ללא שנחשפה לתוכן חדש כזה או אחר במודע. למאמר, לתקשור, להצעה או סוגסטיה.
נשל שנושר. כסות, שכיסתה, הלבישה, בנתה ושמרה את האנושי כמופע מסוים, נושרת מאליה, ללא פרובוקציה כלשהי, וצומחת מהות חדשה, שמתפשטת וצובעת את מהותו בצבעים חדשים.
תודעה חדשה זו, למרות מה שמקובל לחשוב, לא היא שמביאה עימה ערכים נעלים כ- חמלה, אהבה, שיתוף, ואחדות. כל אלו נוכחים כי הם נגזרות, של התנועה האנרגטית הנוכחית, שמעמיקה את נשיבתה בתודעה האנושית, שמחוברת לתודעת הכדור. זו בחירה קולקטיבית.
הנפש שמתהווה – אצל אלו שעוברים תהליך כזה- "נוגעת ולא נוגעת", בשל התהליך הדיפוזי.
לפני שהמציאות מתקרקעת, היא מתחבטת, מתלבטת ויודעת את עצמה מחדש. זו דיפוזיה רעיונית. דיפוזיה של תוכנה, שטרם התמקמה, בעיקר מכיוון שהיא איננה עובדת על אותם "מאיצי חלקיקים", היא עובדת על גלים חדשים.
הנפש החדשה קולטת את האווריריות שבמרחב התודעה, שהוא טרום – ההתפרשות החלקיקית בעולם פיזי.
המשמעות היא שמי שמסדר, "מארגן "ומתרגם מציאות מגל לחלקיק הוא יותר העצמי המותמר, שמכוייל ומצוי בסוג אחר של מערך יחסים עם התודעה הלא מקומית.
כחלק מהכיול האנרגטי החדש, האדם הופך להיות המטרונום של עצמו. הוא שומע גוונים עדינים, וצלילים רגישים.
הוא מתכיל לאורם ומבין מתי משהו זקוק להמתנה ולא לדחיפה, תוך שהוא מצליח להבחין בין הצורך להמתין לבין עצלנות ודחיינות.
הוא מבין, שדברים לא נעצרים בהמתנה למושלמות, אלא בהמתנה לאינטגרציה פנימית- בין מה שהיה למה שנולד.
הפנים העצמי, הופך להיות המקצב והקוצב של המציאות. זה הכיול בשיאו, זאת ההתמרה המצויינה ביותר שמחליפה קרמה וזיכרון.
כשהעצמי מצליח להניח בצד את אוסף הנחות היסוד שלו לטובת האומץ לבחור אחרת- זו אינטואיציה טהורה.
הכיול נוגע באינטואיציה הטהורה, והיא זו שתהיה מתורגמת לחיים. בעולם הישן, אינטואיציה לפעמים הובנה ולפעמים נשרפה על המוקד.
בעולם המתחדש תודעתית, יש חוש אחד שקולט את המציאות מצויין.
במשך הרבה זמן- בת חורגת לאלוהים. לפעמים מאמינים בה, לפעמים מביטים עליה כאחיזת עיניים. ככל שתהליך השינוי יתעצם וילך, היא זו שתוביל, והיא שתראה את הדרך לאלו שמקשיבים לה.