המאמר הנוכחי הוא שילוב של מידע מתוקשר עם קצת שיעורי בית, שחבריי הקוסמיים שלחו אותי לעשות.
ראשית דברי הקוסמיים:
"חלק מהזיכרון המנווט את החיים הארציים באופן לא מודע, קשור למקומות גאוגרפיים למרחבי זמן ולאנרגיה השוכנת בהם, המשתנה ברטט שלה.
זיכרונות אלו תפקדו כמורי דרך פנימיים וסמויים כל עוד האנרגיה הישנה ניהלה את החיים פה.
אנשים חשו צורך עז להיות במקום מסוים או חוו דחייה ממנו, גם מבלי להבין את ה"עלילה" שמאחורי התחושה: הידיעה שהיו שם, שהשתתפו בדבר מה, או פחד לא מוסבר מהמרחב.
אלו היו תחושות אינטואיטיביות ששימשו כרכיבים במצפן פנימי. הן היו חיוניות כדי להוביל בני אדם למקומות שאליהם כיוונה הרוח, או לסמן להם להמשיך הלאה ברגע של סנכרון עם מסלול חדש.
המעבר לאנרגיה החדשה, מבקש למחוק גם את הזיכרון הזה. כעת, גם אנשים רגישים מאוד עשויים להגיע למצב שבו יבקרו במקום מוכר מבלי לחוש את ה"רוצה" או "לא רוצה" המוכר.
זהו שלב קריטי: כשהרוח מבקשת לנוע על פני מסילות וויברציות חדשות.
לכן, אחד האתגרים המשמעותיים, בדרכה של טרנספורמציה הוא התכילות עם האנרגיה החדשה.
ספציפית, עבור מדינת ישראל, האתגר הוא היכולת לעורר את האנרגיה המקודשת הגלומה במקומות מסוימים, תוך פירוק תבניות הזיכרון הקשורות ל"ארץ קדומים": זיכרונות של מלחמות קודש, כיבוש, המלכת מלכים וקורבנות.
תקופתית, מתעורר גל אנרגטי שונה, המשתף פעולה עם המקום ועם האנשים החיים בו, שכן רוח וחומר נמצאים תמיד בהוויה מסונכרנת ומעגלית.
כעת, לראשונה, יש לשבור את המעגליות הזאת: לאיין את הזיכרון ולעורר אך ורק את מרכיב הקדושה במובן של המרץ האלוהי, הממתין להתפרצות לכיוונים חדשים.
זוהי בנייה של קדושה משותפת (לא בית מקדש), של עם, המבין את דרכו כיחידה שלמה, ולא כמחנה המפוצל בין "ישראל" ל"יהודה". פיצול שסופו, כפי שידוע, ליצור קווי תפר שעולים בדם".
זה כבר קרה לנו.
בימי המלכים הממלכה הייתה מאוחדת. עם זאת, מתחת לפני השטח תמיד היה מתח בין שבט יהודה הדומיננטי, לבין שאר שבטי הצפון.
שלמה המלך בנה את בית המקדש ואת ארמונותיו בעזרת מיסים כבדים וגיוס כוח אדם ("מס עובד"), מה שעורר מרמור רב בקרב השבטים.
לאחר מות שלמה, עלה לבמה בנו, רחבעם. נציגי השבטים, בראשות ירבעם בן נבט, הגיעו אליו לשכם וביקשו הקלה בנטל.
הזקנים יעצו לרחבעם להקשיב לעם, אך הוא בחר בעצת חבריו הצעירים, וענה לעם ביהירות: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים".
התוצאה: "מה לנו חלק בדוד… לאוהליך ישראל!".
הממלכה התפצלה לשתיים: ממלכת יהודה שבירתה ירושלים, ובה נשמרה מרכזיות המקדש.
ממלכת ישראל שכללה את עשרת השבטים הנותרים.
נוצר נתק דתי ותרבותי עמוק ולאורך מאות שנים הממלכות חוו תקופות של מלחמות עקובות מדם עד לחורבן.
איני מנבאה חורבן. ההיפך: זו דרך לתקומה חדשה, אך אי אפשר להתעלם מההקבלה החריפה, היסטורית, שמדגישה את המתח שבין "מרכז המקדש" לבין "נטל החיים". זהו אותו זיכרון דחוס שמעכב אותנו.
כפי שבימי רחבעם "נטל המיסים ועול המלך" שימשו לבניית פאר דתי בירושלים, תוך הכבדת היד על השבטים העובדים, כך גם היום נוצר חיכוך עמוק סביב חלוקת נטל המיסים והשירות, כאשר פלג אחד מקדש את המקום והפולחן בעוד הפלג השני נושא בעול הקיום הארצי.
כפי שרחבעם בחר בקיצוניות ובחוסר פשרה ("אייסר אתכם בעקרבים") במקום להקשיב לצורך האמיתי של העם ברווחה, כך גם היום שיח של כוח והקצנה מחליף את היכולת לראות את הכלל, ומוביל את החברה אל עבר נקודת פיצול מסוכנת.
בעבר, נעשה כבר שימוש ב"קדושת ירושלים" כהצדקה לשעבוד כלכלי של שאר השבטים, ואני סבורה שאלו תבניות אנרגיה מוכרות של "מלחמות קודש" ו"קידוש כהנים" שמעכבות את היכולת של העם להבין את דרכו כשלם.
ההיסטוריה מלמדת ש"פיצול, סופו ליצור גשר וקו תפר וזה עולה בדם". הקרע בין ישראל ליהודה החליש את שני הצדדים, בדיוק כפי שהפיצול הנוכחי, סביב הנטל והאמונה מאיים על יכולתנו ליצור תצורה עכשווית חדשה של נוכחות בארץ הזו.
רוח וחומר מצויים בהוויה מסונכרנת ומעגלית. אי אפשר "לתקן" את הרוח כשהחומר מדמם, ואי אפשר להסדיר את החומר (נטל המיסים והשירות) מבלי לפרק את תבניות העומק הרוחניות, שמאפשרות לשעבוד הזה לקרות בשם "הקדושה".
כיול מחדש לא מאפשר לקדושה לשמש עוד כ "תירוץ" להימנעות מכל מרכיבי החיים.
הקוסמיים:
"כל הנמצא בארץ הזו כעת, משתתף, ביודעין או שלא, בסלילת המעבר המיוחד הזה. זוהי שנה יוצאת דופן המציעה הזדמנות להביט לעצב, לכעס או לשנאה בעיניים. במקום להשליך אותם החוצה בהאשמה או בשיפוט, הנכם מוזמנים להבין כיצד הרגשות הללו נטועים במציאות החיצונית, ולהתיר את ה"מולקולה" הרגשית הזו אל תוך שמחת חיים, במובן של: "השמחה להיות בחיים" לאור כל מה שמתרחש סביבכם ובאיזורכם.
אין הכוונה לשמחה כצהלה חיצונית או כתחליף לעצב, אלא לשמחה על עצם ההיות בחיים. חוויית הרגש האנושית נותרת שלמה וכוללת בתוכה עצב וכעס, אך השנאה, למרות היותה רגש מוכר, אינה ברת טיפוח, ואולי מוטב שתהיה ברת קיפוח.
הכיול האנרגטי עם המקום הגאוגרפי שבו אנו שוהים, חשוב כיום מתמיד.
זוהי שנת הזדמנות להתמיר רגשות דחוסים ועתיקים, שאינם מאפשרים התפתחות או התפכחות, ולהכיר מחדש בעוצמה העמוקה של הקיום המשותף, של עם אחד.