אלוהים חותם לנו בכל יום מחדש

מה כבר יכול להשתנות?

מדוע אנו כל הזמן צמאים למידע חדש, כשהוא מגיע מהקוסמוס?

האם יש שינוי מהותי ביומיום שלנו? האם פתרנו את הבעיות שלנו כבר?

יש ידע סמוי, שנגלה בתדירות גבוהה אולי, איזה ישע והצלה נסתרים, שימלטו אותנו מסבך החיים האנושיים, שלעיתים מעיקים, מכבידים, סוגרים או מאיימים?

לפעמים כן. יש מידע חדש והוא מאיר עיניים.

לעיתים, ההארה מחדשת, פותחת פתח לתובנות חדשות, אבל- לא בתדירות שבה האישיות האנושית מבקשת. אלא אם, כמובן, מדובר במחמאות קוסמיות.

אנחנו רוצים מידע שיחדש, לנו משהו כל פעם. שיאיר לנו את המציאות כחדשה.

באותה מידה אנחנו רוצים שהכלכלנים, הפוליטיקאים, אפילו האויבים שלנו או המלעיזים עלינו; כשנפתח את הערוץ החביב עלינו, נשמע שמשהו זז גם אצלם.

אבל- האם זו מציאות, שמישהו מאיתנו יכול לספק לעצמו? האם הדפוסים שלנו, הקשיים שלנו הפנימיים- את כל אלו הזזנו כבר? חידשנו ימינו כקדם מלשון קדמה, לא כמקודם?

אני משתפת במחשבותי אלו ערב יום כיפור, לא רק בשל היותי מטפלת ומתקשרת, וחשופה להסחות הדעת של מטופליי, אלא מפני שאני עירה לאלו שלי.

בתוך תקופת המעבר המורכבת שלי, פניתי לקוסמיים לא פעם (בוקר, צהרים, ערב בערך) בתקווה לשמוע משהו חדש. מה? רציתי לשמוע את הסימנים שהנה- הדרך מתקצרת, זזתי שלב.

אני חוקרת תודעה. זה מה שאני עושה. ואני עוקבת אחר תהליכיה ברמה המקומית, כלומר כשהיא לכודה ומסתובבת במעגלים, דרך המוח האנושי המוגבל.

מגבלות התודעה המקומית, כלומר, העובדה שאנו עסוקים שוב ושוב באותם התכנים, גם אם הם מעיקים, מאפשרת לנו 1. לחוש שאנו עושים משהו בעניין, גם אם זו פעולת סרק, 2 להמשיך את האשליה המוחית ש"אלו הם החיים" וזו המציאות אותה ניתן לחיות.

נכון, שזו מוגבלות מובנית, שלא אפשרה לנו לפרוץ גבולות תפישה או אמונה עד לא מזמן.

אבל – זו גם מוגבלות נבחרת ומועדפת, שמזינה את עצמה אצל החלקיק האנושי, שלא תמיד מוכן להתאמץ בשביל עצמו. גם- כשהתודעה הפלנטרית משתנה ודברים באמת יכולים לזוז.

לא תמיד מוכן האנושי לאזור אומץ, יוזמה, פרו אקטיביות ונחישות, כדי לצאת ממעגל "העוני המנטלי", שגזרנו על עצמינו, בעבור תחושת ההישרדות והקיומיות שמוכרת לנו.

לא פעם אנחנו רוצים שדברים יקרו לנו, יגיע משהו חדש, וזה יסמן לנו שהנה- דברים זזים! מישהו או משהו יושיעינו- והיא שעמדה, לא?

התודעה אינה בהכרח כה מוגבלת, אם מקפידים לשנות את מצבה, ומתמידים בתרגול של להיות במקום לעשות. אך אליה וקוץ בה.

אם נעשה זאת, וחס וחלילה נצליח-

אם נשהה שם, נתרחב שם, נעבור דרך הדפוסים המגבילים שלנו, איך נוכל לחכות שמישהו יושיענו?

איך נוכל להתלונן, שדברים לא קורים? שהגורל נגדינו?

איני אומרת, שלפרוץ את מגבלות התודעה דרך תרגול סדיר של שינוי גלי המוח השגרתיים מביא פתרון לבעיות הגלובליות.

אבל – אני כן יכולה לומר לעצמי, ולמי שקורא פה, שלהבין שהמציאות נבראת ומתרחשת בשדה התודעה המוחי האנושי, הבנה זו היא רבת עצמה .

ראשית, אתה מתעורר אל מי אתה באמת, מעבר לאי הנחת או הסבל שאתה חווה.

שנית אתה מבין היכן עליך להתכנס – והיכן עליך להרפות.

שלישית אתה מאתגר את עצמך להמציא את עצמך מחדש, מעבר לגבולות הבטוחים שלך כדי לשנות את מה שביכולתך לשנות.

וגולת הכותרת של הזמנים האלו, עם האנרגיה החדשה הזו היא: שקסמים יתרחשו ולא מבחוץ.

אין מושיע מבחוץ יש אחד כזה מבפנים.

אם הבנו את עצמינו נכון, אספנו את מה שבאנו לאסוף, ושמטנו את מה שאינו משרת אותנו יותר, אפשר לראות "ניסים וקסמים" מתחוללים בחיים, גם אם בזעיר אנפין.

בערב יום כיפור נהוג לברך ב – גמר חתימה טובה.

מזכיר לי שכשבתי הצעירה היתה בת 5 בערך, יום אחד, בעת טיול משפחתי, צעדנו שתינו יחד ושוחחנו על אלוהים.

ואז, היא אמרה לי משהו, שלעולם לא אשכח: אמא, אמרה הצוציקית בת החמש, אנשים חושבים, שאלוהים חותם להם בספר החיים פעם בשנה.

הם לא מבינים שהוא חותם להם בכל יום מחדש.

אז- חתימה טובה חברים!