שלום כולם,
אני עוסקת כעת בתמורה הפוטו-אלקטרית, שעולמינו עובר, וזה כולל אותנו. כוונתי לאפקט הפוטואלקטרי של המבנה הנפשי האינטגרטיבי (נשמה-אישיות), שמסוגל כנראה להשתנות באופנים חדשים בעת הזו.
תזכורת: כפי שציינתי כבר, איינשטיין חשף בפני העולם את האפקט הפוטואלקטרי במפגש אור עם מתכות, עם דגש על התדירות המשתנה ולא על העוצמה.
במסגרת זו – כל מסה היא אנרגיה, כולל רגש, מחשבה, מבנה נפשי, או לחילופין תכנית חיים, לא כל שכן טרנספורמציה בה. כל אלו הן מסות אנרגטיות.
שוב, אני מממליצה להאזין להרצאה שצרפתי לכאן ,ומצויה גם ביוטיוב, על מנת לעקוב אחר הנושא הזה, שעוד יתפתח.
קוסמיים:
"יש אין סוף הסתברויות קיום וממשות של האור. אחת המשמעויות בעבור העצמי האנושי היא, שהוא בעצם חסר גבולות, כמו האל, אך אינו יכול לגעת בתחושה הזו.
הביטוי : "אני רואה את הדברים באור אחר", מעולם לא היה רב משמעי יותר. בתרגום לעכשיווית: אני רואה את חיי דרך תדירויות אור חדשות.
תמורה חדשה זו כרוכה בצורך להתעורר; היום אעדיף את הביטוי- להתאורר.
מה מסתבר? שמתקיים בנו פחד מלהיפגש עם מקור ה"עצמי" האמיתי. "של נעליך מעל רגליך", צרב תחושת פער מצמית בתודעה האנושית. פחד שאומר, שאין להביט במקור האלוהי בגובה העיניים.
בין אם הסיפור המקראי מבוסס אמת עובדתית או לא, הוא שייך לאוסף סיפורים אטיולוגיים שביססו באופן עקבי את רעיון הפער שבין אלוהות נשגבת ואנושות מוגבלת.
האנושי אומר: "כן! אבל… " לאפשרות השינוי.
גם לפחד, מלהיות מקור אל מוגשם, יש היבטים מגוונים. זיכרונות…דפוסים הסטוריים, ועוד. אבל – ישנה גם הימנעות, מודעת או מוכחשת, מלקיחת אחריות מתרחבת על החיים, ועל התבונה שמובילה אותם.
זה חלק חשוב של התעוררות והתפכחות.
קיים פער בין: לקרוא על זה, ל-לומר: אני הוא זה, ולאסוף את האמונה והאומץ לפעול כמו זה.
עדיין מתקיים שעבוד פנימי, שנוח יותר לצאת נגדו (כן! אבל..). כמו מתבגר, שיודע שהוא מורד בהוריו, בסמכות ובמוסכמות, אבל הוא עושה זאת תוך שהוא יודע שהם עדיין הוריו, שהם בעצם הבית – והוא רק מודד את הקירות מחדש.
קוסמיים:
"התודעה האנושית באה לחוות את רעיון החירות האינסופית, שכאן, מוגשמת במסגרת מגבלות. בכל תצורת חיים שהיא מניפסטציה של האל, מתקיימת מגבלה כלשהי.
זה לא עניין מקומי, זהו המצב ביקום המוגשם פיסית. אור מצוי בכל מצביו ובכל אפשרויות המניפסטציה שלו רק כשהוא גל. זו איכות האינסוף שלו.
ברגע שהוא נמדד דרך ראייה או כוונה מסוימת, והופך לחלקיק מובחן, הוא כאילו "בודק" את הדרך להתגשם במסגרת מגבלות המציאות.
דואליות זו היא איכות בסיסית של האור ביקום, בכל תדירות.
מגבלה תמיד תהייה, כשהאינסוף בוחר להתגשם פיסית. השאלה היא: עד היכן נסכים לדחוף/לבדוק את גבולות המגבלה?
שעבוד, סמכות, היררכיה, מרד, מוסכמות. להשתייך? להיות חריג? להיות נורמטיבי להיות "פתולוגי"? בכל תחום, בכל דרך בכל אפשרות ובכל מקום.
אור בודק את אפשרויות הביטוי שלו ללא הפסקה.
לכן, הפחד להסכים להיות אור המקור, הוא הפחד האנושי מלהיות הסמכות הזו. הרי מי שמורדים בו- הוא האחראי לא?
אם אתה מפסיק למרוד, ומתלכד עם אור המקור, אתה הוא הסמכות, אתה מוביל את עצמך, אתה האחראי.
תסכימו עימי שמושגים כמו הובלה פנימית, אלוהות פנימית וכו' – הפכו שחוקים ומתקרבים למעמד הנכבד של קלישאה. אז-
Take the leap!
שבת שלום חברים