הי כולם, 12.1.25
נאלמתי למספר שבועות, להיות עם הנכדים שלי בווינה, (פושעים קטנים), ונחתתי ישר לעמק האלה- לאחד מסיפורי התנך המפורסמים ביותר.
ככה ביקשו הקוסמיים.
מי לא מכיר את דוד וגוליית? דוד, הלא הוא "מלך ישראל חי חי וקיים", וגוליית הוא זה "שכל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל, גיבורים ברחו הביתה לוחמים זייפו ת'גיל" (כוורת). הקטן המאוים, שבכוח תעוזה, אומץ וכישורים ממזריים, במקרה שלנו קליעה למטרה, גובר על השד מאשקלון. סיפור חיינו העברי לא?
אלא שהפעם, זה סיפור קצת אחר, אומרים הקוסמיים, ומציעים שגוליית ודוד הם כוחות פנימיים מולדים באנושי. ביטוי לתנועה היקומית, שמשלבת בין הרס לשימור, או בנייה מחדש. ככה זה בכל היקום כולו. בפלנטה אנושית, המוטיב הזה מתורגם, כמובן, לתגובה האנושית ההישרדותית, אל מול רוע מאיים, שעד כה הביאה עוד מאותו הדבר- הרס זה שמאיים בהרס.
אבל הגוליית הפנימי, הוא אותו חלק אינהרנטי מולד, שמציין את יכולת ה"עצמי" לפרק את עצמו. לכן, גוליית אינו ביטוי לסכנה חיצונית מאיימת, הוא חלק פנימי מולד, שיש לו תפקיד חשוב בבניית העצמי- דווקא מפני שהוא יודע לחרב, ולסכם תהליכים או מציאויות, רצוי לא לפני הזמן.
אלמנט ההרס והכחדה, מצוי באופן אינהרנטי בכל חלקיק שיש בו תודעה, פה זה מתורגם ל"טוב ורע". נכון, שתוך כדי האשליה האנושית אנו מתבלבלים, משליכים מציאות פנימית על חיצונית, ולכן גם פראנואידים משהו.
אבל אין ספק- הפנים המולד יודע מתי דברים מסתיימים, והגיע הזמן לנוע הלאה, ולצורך כך הוא מגייס את גוליית.
אנסח זאת בפשטות: ההוויה האנושית המולדת, מצוידת ביצר הרס/סיום של הקיים, שיכול להיות מופנה כלפי ה"עצמי", מעצם היותו חלקיק שמפעמת בו תודעה. יחד עם זאת, האנושי יעדיף להשליך את גוליית החוצה: אוכלים לו, שותים לו הורסים לו.
זהו אפיון, שמצוי בכל בעל תודעה, שמקיים קשרים עם התודעה האינסופית.
מה שהעולם עובר כעת, מטרתו להפוך להיות "התפרצות גדילה". זה הפוטנציאל הגלום.
אז מדוע הכאוס הנוכחי כל כך אלים?
כי אליה וקוץ בה: ככל שהתודעה מותמרת, ואנו מתקרבים לדפוסי התנועה הקוסמיים, ההגנות הקרמתיות (גורל) שלנו מתמוססות. האנרגיה החדשה שמה את הדברים בידיים שלנו ואנחנו מתקרבים לדפוסי הבית. שם, מגלים שאין אפשרות לבקר רק את דוד- גוליית שותף לדירה.
הסופר המקראי (שמואל א' יז.) לא חוסך בתיאורו של גוליית ומעצים את הדרמה: שש אמות גודלו,… קסדה… שריון קשקשים, חנית חדה וכל רגל עמוד שמשון. דוד הוא משלנו, רועה צאן קטן מידות. כדאי לשים לב שבסיפור, ניצחון או הפסד משעבד את המפסיד למנצח והופך אותו לעבד.
בדיוק כפי שאנו משועבדים לדפוסים הקדומים שלנו.
אתם כבר מנחשים: דוד לא מגלם את הטוב ,כפי שגוליית אינו מגלם את הרע. יתרה מזאת: גם דוד וגם גוליית מונעים שניהם מפחד, למרות שבסיפור המקראי דוד הוא אומץ צרוף וגוליית בריון שכונתי.
דוד הוא קלע מצטיין, חד עין, שמכוון לנקודה מאוד מסוימת במצחו של גוליית (העין השלישית? ) אך נקודת התורפה שלו היא, שהוא מאמין שרק דרך הקליעה הזו שתפגע במרכז המצח, הוא יכול להסיר את איום העבדות. כך ולא אחרת.
גוליית מצידו, מאמין שגודל וכוח פיסי הם חזות הכל, והם שיכריעו אם לשעבוד או לחירות. אי אפשר להאשים אותו- זו פלנטה פיסית.
גוליית אינו סך הרוע או ההרס- הוא תדמית מגודלת של מה שנתפש בתוכינו עד כה כתוכן נאסף שגדל להיות בלתי מנוצח, בלתי ניתן לריסון ואשר מאיים להמשיך לשעבד אותנו.
סגירת מעגלים, הרס תבניות מציאות, מעברים נפשיים, בריאותיים או גאוגרפיים. הגירה מכל סוג שהוא; כל אלו מסממני התקופה המהפכנית פה, כשהיעד הוא שחרור משעבוד של מה שעבר זמנו.
במסגרת המתאם החדש, שנוצר במבנה המשתנה של הנפש קרי: יחסי נשמה-אישיות, לשניהם יש צורך להשתחרר משעבוד.
דוד מוזמן ללמוד, שאין רק דרך אחת להישאר בחיים, גוליית מוזמן להבין, שחוץ מהפחדה יש עוד דרכים פוטנציאליות, ליצור אתגר התפתחותי.
הסיפור חי חי וקיים, מפני שהפוטנציאל החדש אינו עוסק בטובים, שמצליחים להשמיד את הרעים. כשמבינים שמדובר בכוחות יקום, שפעילים בנו מבפנים, נשאלת השאלה :איך תבוא לידי ביטוי ההתמרה התודעתית, שלא בדרך הלוחמה של "דוד בגוליית"?
תודעה מותמרת מבינה, שמדובר באלמנטים פנימיים, שמושלכים החוצה על העולם הפיסי וזהו חלק מהתעתוע.
איך זה יראה כשנעבור עוד שלב בהתעוררות מהאשליה?
אני יודעת דבר אחד בינתיים: דיאלוג, משא ומתן, ויכוח, מריבה, הסכמה וחוסר הסכמה בתוכינו- כל אלו ישנו פאזה ויהפכו להיות מנטליים יותר מאשר פיסיים. הם יהיו מובנים, מפורשים ומנותבים דרך התודעה עצמה למען עצמה, עם הרבה יותר אינטואיציה, כרטט שנע במרחב, בהלימה עם סביבתו האנרגטית.
סוגיות, מחלוקות, בחירות, התחלה וסיום של תהליכים. אלו ימומשו קודם באופנים מנטליים, שאינם סרים למרותם של חוקי המציאות המוכרת, ורק אז יתממשו במציאות פיסית.
דוד אמנם חי וקיים (בנו) אבל הוא כבר לא מלך ישראל- פשוט כי אין לנו כבר צורך בדפוסים שמשעבדים אותנו; יש לנו צורך להתעורר אל מי שאנו באמת.
וגוליית? הוא תמיד יהיה חלק מהבית, אבל ניתן יהיה לנהל עימו משא ומתן יצירתי, על מה בבית הגיע העת לשנות, ובאיזה אופן.
נ.ב. פרויד התייחס ליצר הרס עצמי מולד מנקודת מבט של סיפוק צרכים. הוא גרס, שהרס עצמי, אצל אנשים, מבטא רצון לחזור למקום ראשוני, בו כל הצרכים מסופקים ולא מתקיימות חוויות מצוקה או כאב שקשים להכלה. אני מעריצה שלו, באמת, אבל לא זו היא הכוונה פה. מוטיב ההרס המתואר פה אינו תגובתי לסיטואציה אנושית קשה להתמודדות. זו תנועת תודעה אינהרנטית, שאינה מתעצמת או נכחדת ככל שהחיים יפים או מאכזבים, אלא מעצם היותה.