מאמר זה שימש בסיס להרצאה שניתנה בכנס של ארגון הפסיכולוגיה הטראנס פרסונאלית EUROTAS העולמי באיטליה, 4-8 באוקטובר 2023.
Out of the Cave: 23rd International EUROTAS Gathering
הפסיכולוגיה של הנשמה: העצמי במעבר- מתודעת חלקיק לתודעת גל.
דר' ליאורה בירנבאום
זה בוודאי לא רעיון טוב, לעמוד באולם זה, לפני כל כך הרבה אנשי בריאות הנפש, ולספר לכם שאני שומעת קולות מזה שנים.
לא רק שאני שומעת אותם, אני גם מקשיבה להם ומודה, שהקולות הללו, שינו את חיי. הם סייעו לי לעצב את תפישת עולמי המקצועית מחדש, אחרי שנים רבות של הוראה וטיפול באקדמיה ובקליניקה פרטית.
הם מלווים אותי כחוקרת, הם איתי בקליניקה כשאני מטפלת. להערכתי זו תודעת יקום שתודעתי הפרטית קשורה אליה באופן ישיר. יחד איתה פיתחתי את "הפסיכולוגיה של הנשמה".
גם אתם, אגב, חשופים לקולות של מדריכים אנרגטיים לא נראים, אלא שהרבה מכם בודאי אינו ער לזאת. הם לוחשים על אוזניכם כשאתם ישנים, הם משוחחים עם הלא מודע שלכם ומסייעים לכם למצוא את דרככם בחיים, גם אם אתם משוכנעים שזו רק האישיות שלכם שעורכת בחירות מושכלות.
בכנס הזה, שעוסק בפסיכולוגיה טראנס פרסונאלית, שמענו לא מעט על הקשבה לעצמי האמיתי; יש שהתייחסו אליו כעצמי האותנטי או העצמי הגבוה, זה שלא בהכרח נגיש לנו במצב תודעה שגרתי. המשותף לכל הדוברים היא ההתייחסות לכך שמדובר במצבי התעלות של התודעה.
לצערי, אף אחד לא הזכיר את המילה תקשור. לצערי מושג התקשור עדיין סובל ממוניטין ירוד, אולי מפני שהמדע מתקשה להסביר ולקבל תהליכי איסוף מידע, בהם המוח מתפקד על גלים "אינטואיטיביים" עוצמתיים במקום לוגיים שכלתנים, ואנחנו הרי אנשי מקצוע מכובדים…
נושא ההרצאה שלי היום, במסגרת הפסיכולוגיה של הנשמה הוא: העצמי במעבר- מתודעת חלקיק לתודעת גל.
שינוי בתפישת העצמי- הפסיכולוגיה של הנשמה כשיטת טיפול, יוצרת כל העת אינטגרציה, תיאורטית וקלינית בין שתי מציאויות: זו שגלויה לחושים, לשכל, כל מה שזמין לתודעה האנושית המודעת, והמציאות הסמויה, שאני מתייחסת אליה כתודעת יקום מרחבית ואינסופית.
שנים של עבודה כזו הובילה אותי לחשוב שמושג ה"עצמי", שנחקר הרבה בעולם הפסיכולוגיה, זקוק להגדרה מחודשת ועדכנית יותר.
העצמי האינטגרטיבי, על פי ראות עיני, מהווה נקודת מפגש בין ה"עצמי" הגבוה והנצחי (נשמתי) לעצמי האנושי הזמני, האישיות. מדובר בסימביוזה שאינה מוכרת לפסיכולוגיה הקלינית, ואינה מוזכרת בעולמה של הפסיכולוגיה ההתפתחותית.
ההכרה בקיומו של "עצמי", שמבטא חיבור ומימוש בין אופי הנשמה הנצחי לטבע האנושי המתחלף, היא חיונית לדעתי, מפני שיותר ויותר אנשים ברחבי העולם חשים ומאמינים בקיומה של מציאות טרנס פרסונאלית, אליה כולנו משתייכים, ואף מחפשים גישות טיפוליות שלוקחות בחשבון את הרעיונות הללו. מתקבלת תחושה, מתעצמת והולכת, שללא מעט אנשים עולם הטיפול המוכר אינו מספק עוד, ללא התייחסות לחלקים אלו של ה"עצמי".
שינוי בתפישת העצמי – ממרכיב האישיות לנפש האינטגרטיבית
כאוס, סדר וארגון (גל במרחב) ומושג האישיות (העצמי כחלקיק נפרד)
תנועת היסוד ביקום היא תנועה כאוטית, שנעה כל העת לקראת סדרים וארגונים חדשים. גם בריאת העולם מתוארת כסדר חדש המתהווה מתוך תוהו ובוהו, בכפוף לכוונה אלוהית. אם כאוס מוביל לסדר חדש, אזי ניתן להקיש, שסדרים וארגונים חדשים זקוקים לכאוס, הוא מהווה ביטוי אינסופי, לתנועה שאינה מוכרת לאנושי: זו של יצירת יש מאין, על פי כוונה אינטואיטיבית, ולא על פי תכנון מראש.
בואו נביט על מושג האישיות מנקודת מבטה של הפסיכולוגיה המוכרת: האישיות נתפשת כסוג של ארגון, בעל סדר פנימי אינדיבידואלי. קרנברג (1966), טבע את מושג ארגון האישיות, שמייצג המשגה תיאורטית דינמית, של רמת ההתפתחות והלכידות של האישיות. ארגון גבוה, בינוני או נמוך מתייחס לתפקוד, יכולת התמודדות, בוחן מציאות ומנגנוני הגנה, הפרעות אישיות, הפרעות פסיכוטיות וכדומה שבשירות הפרט.
יתר על כן, מקובל לחשוב שהאישיות מתפתחת בעיקר כשילוב של תורשה וסביבה. לפיכך העצמי האנושי נתפש כמבנה נפשי שיש לו התחלה (לידה) ויהיה לו סוף (מוות). אין בראייה זו התייחסות למרכיב הרוח או התודעה, כנצחי, וככזה שאינו סר למרותם של חוקי הקיום האנושיים, לא כל שכן ההיפך: שהוא זה שמוליד ומארגן אותם בכל פעם מחדש.
היפוך תפישתי זה מקביל לאותה שאלה מפורסמת : האם אנו בני אדם שעוברים חוויות רוחניות או שמא אנו רוח שעוברת התנסויות אנושיות?
הנה דוגמא למבט טראנס פרסונאלי (נמסר בתקשור) על מושג ארגון האישיות:
"היקום שואף להתרחב כל העת, והתנועה בו נעה מכאוס לסדר וארגון ומדיס הרמוניה להרמוניה. כשתודעה מתממשת בחומר, האישיות מהווה נקודת עגינה, בה מוטבעות תכונות, אפיונים ודפוסים, שיוצרים ארגון של מבנה נפשי אנושי, בעל סדר פנימי. זהו אי של סדר בתוך מרחב כאוטי, שתנועתו אינה מאורגנת או ניתנת לניבוי"
ארגון זה, שמתחלף מפעימת חיים אחת לאחרת, מאפשר ל"עצמי" הנשמתי הנצחי, לחוות את חווית האנושי, בכל מעבר חיים דרך פרספקטיבה אחרת הכוללת גוף וחושים פיסיים".
דוגמא
נינה, נשואה ואם לשניים, אובחנה עם "הפרעה בי פולארית" לפני כשמונה שנים, ולטיפול הגיעה לאחר שני אשפוזם כפויים, במוסדות בריאות הנפש, וארבע שנות טיפול פסיכולוגי מלווה בנטילת תרופות. נינה חשה דחויה מזה זמן רב, בקרב משפחת המקור שלה; על פי תחושתה, אחותה תמיד היתה הבת המועדפת בעוד נינה נדרשה לטפל בסבתה הקשישה ובעבודות הבית השונות.
הפסיכיאטריה מבינה פסיכוזה כמצב של ניתוק (ברמות שונות) מהמציאות הנורמטיבית, ניתוק שפוגע בבוחן המציאות. הנה מבט על פסיכוזה בראי הפסיכולוגיה של הנשמה (כפי שנמסר לנינה).
"פסיכוזה מבטאה מצב של רגרסיה נשמתית לליבת המקור, למציאות הכאוטית במרחב יקום, שאינה כבולה לסדרים אנושיים. רגרסיה זו מאפשרת לנשמה להרחיב את שדה התנועה שלה, כשהיא חווה את המציאות הארצית ככובלת וכמגבילה. הצטרפות למציאות כאוטית כמו ביקום, מדמה חווית "השיבה הביתה" בשדה פחות נוקשה. בעבור הרוח זו מציאות ביתית ממנה לא ניתן להידחות."
"…הפאזות המאניות שלך, הקטעים האופוריים, מטרתם נגיעה בבית. זוהי פריצה נקודתית, של המסך שאופף את המציאות הפיזית…לרגע מסוים, את שוב נוגעת בחוויית השלמות: מצטרפת, מחובקת, נזכרת בקיומו של הבית, ומשיבה לעצמך את תחושת ההשתייכות".
בין תפישת מציאות פיסית לתפישת מציאות טראנס פרסונאלית יכול להתקיים לא פעם פרדוכס: הכאוס ביקום הוא תנועת המקור, שמקדימה כל ארגון וסדר, כולל זה של העצמי. למרבה הפלא, כשהעצמי מבקר בבית, מדובר ב"חריגה פסיכוטית מהמציאות הנורמטיבית" קרי; זו פסיכו-פתולוגיה.
נינה נמצאת בטיפולי כשבע שנים. לפני שלוש שנים, ותוך כדי תהליך מבוקר והדרגתי, היא נגמלה מכל התרופות האנטי חרדתיות והאנטי פסיכוטיות שנטלה לאורך זמן. היא אישה שמחה מלאת חיים ויצירתית, משמעותית לעצמה ולסובביה. לאחרונה נתבקשתי על ידי חברת הביטוח שלה למלא חוות דעת פסיכולוגית, לאור בקשתה לשנות את אחת ההגדרות בפוליסת הביטוח הרפואי שלה ל-"אינה נוטלת תרופות פסיכיאטריות".
בקשתה להיות מבוטחת נתקבלה.
כפי שניתן ללמוד מהדוגמא של נינה, הפרדוכס ההתפתחותי של ה"עצמי", בין שתי תפישות מציאות שונות אלו, גולש להגדרות שבין נורמלי לאבנורמלי, ומבוסס על תפישת מציאות מפוצלת לא אינטגרטיבית; מהי מציאות והיכן היא מתרחשת?
להערכתי, בהמשגה של השדה הטיפולי לא ניתן עוד לאחוז רק בקצה אחד של המציאות: זה שמתרחש עבור האישיות שמתגוררת בגוף פיסי. הפסיכולוגיה החדשה, לשיטתי, אמורה לסייע לאנשים להבין את עצמם מנקודת התייחסות חדשה, שמביטה אחרת על בריאות הנפש ועל ריפוי, בימים אינטנסיביים אלו, של פריצה תודעתית ושינוי מציאות דרמטי.
אחד מיעדי הטיפול, בפסיכולוגיה של הנשמה, הוא לסייע למטופלים להגיע למודוס וויונדי בין שני היבטי העצמי הללו, שפועלים כממשק משותף, מפני שממשק זה משנה את מקצביו.
אנו זקוקים לראייה אינטגרטיבית, שמחברת בין תהליכים ארציים ותהליכים פסיכו רוחניים, מפני שאנו עדים להתעוררות משמעותית של חיפוש האנושי אחר חלקו ב-אחד, הרוחני התודעתי, השלם, שאינו מוגבל בזמן ובמרחב ואשר אל קיומו אנו מתעוררים, כל אחד בדרכו, מתוך הכרה כי כולנו היבטיו שווי- הערך.
א פרופו "חריגה מנורמטיביות"- בהתחשב בעובדה שביקום קיימת תודעה אחת אין-סופית, אין באמת אפשרות לחרוג ממנה, שהרי כל היש הוא מניפסטציות של אותה תודעה אחת.
מתודעת חלקיק לתודעת גל
העצמי כחלקיק:
העולם עובר שינוי תודעתי שקשור לתפישת הנפרדות ה"חלקיקית" שלנו.
העולם נחשף לפיזיקת הקוונטים לפני עשרות שנים, אבל אם תשאלו אנשים ברחוב אם הם גל או חלקיק, סיכויים טובים שהם יחשבו ששכחתם לקחת את התרופות שלכם היום. בני אדם נוטים להשליך את עצמם על רעיון החלקיק; פיזי ודחוס, נפרד מחלקיקי חומר אחרים, חשוף לתהליכי זמן ליניארי ולכן מתכלה.
אלא שמדובר בסוג של אשליה תפישתית, שקשורה למה ואיך המוח שלנו קולט כמציאות. אופנהיימר( אבי פצצת האטום) התבקש, בסרט זוכה האוסקר לשנת 2024, להסביר בפשטות את עיקרי פיסיקת הקוונטים: "הכוס הזו, המשקה הזה, השולחן הזה, הגוף והכל, ברובו הוא חלל ריק עם הקבצות של גלי אנרגיה קטנטנים, שקשורים זה לזה על ידי חוקי משיכה, שהם חזקים מספיק, כדי לשכנע אותנו, שחומר הוא מוצק, באופן שמונע מגוף פיסי אחד לעבור דרך אחר".
החושים שלנו "מוכיחים" לנו, שאנו גוף בעל מסה מוגבלת במרחב ולכן הייחוס האישי- אנושי של ה-עצמי הוא כשל עצם מוגבל בזמן-מרחב כמו כל חלקיק חומר.
ההתפקחות מאשליית החושים היא פונקצייה של שינוי תודעתי עמוק, שהעולם עובר ובכלל זה אנו, ואנו נחשפים למרחבי מציאות שאינם דחוסים, פיסיים או מוגבלים באותו האופן.
במציאות בה הזמן הוא ליניארי ונע קדימה, מה שהיה – לא זמין יותר. במציאות זו מתקיימת התייחסות מדרגית הרארכית של פיצול בין עשירים ועניים, חשובים ונעלים מול נחותים או פשוטים. הפטריארכיה במיטבה.
מה שמשכנע אותנו שאנו כאלה הן "אפליקציות" מוחיות, הטבעות אנרגטיות מולדות, שמגבילות את תפישת המציאות שלנו למה שנקלט על ידי החושים שלנו, ומוסבר על ידי "השכל הישר" כלומר הליניארי.
זו האמנזיה האוניברסאלית, שבני האדם לוקים בה עם לידתם, ואשר בזכותה אין לנו זיכרון ממעברי החיים הקודמים שלנו ובוודאי שאין אנו זוכרים מאיפה באנו ומי אנו באמת. שכחנו שה"עצמי" האותנטי שלנו הוא תבנית תנועה אנרגטית גלית ודינאמית, שבכל פעם קורסת למובחנות פיסית אנושית אחרת.
קרמה (גורל) יצרה מתווה חיים, שמבוסס על זיכרונות ממעברי חיים קודמים. זיכרונות אלו יצרו מגבלות מובנות על עולם התפישה, המחשבה והרגש שלנו. כדי שנמצה את הלמידה היינו מוגבלים לדרמות הנפשיות שבמסגרת התכנית הנשמתית.
העצמי כגל? איך אפשר להבין את הרעיון הזה?
האם אתם ערים למה שמתרחש בעולם מבחינה מגדרית, בעיקר אצל הדורות החדשים? הם מדגימים לנו זהות עצמי מגדרי פלואידי, לא בינארי. ממתי מגדר הוא אלמנט מגוון? נשי שחש גברי וההיפך, ועצמי שהוא לא זה ולא זה אלא מתאר את עצמו כ-"הם". זה בדיוק הרעיון של עוד אפשרויות להיות אני, זה מצוי בתנועה, זו תודעה של גל הסתברויות שאינו מתחייב לוודאות קונקרטית.
הדתות הממוסדות למשל, שמבטיחות לנו גהינום במקרה של חציית הקווים המגדריים, מדגימות תודעת חלקיק דחוס ואקסקלוסיבי.
מה שמביא אותנו להיבט השלישי של המעבר אותו אני מכנה יחד עם מדריכי הקוסמיים "הכל זמין, הכל אפשרי הכל דינאמי כל העת".
ההיבט השלישי של מעבר ה"עצמי" מתייחס למהלך נפשי חסר תקדים, במסגרת התנסויות הנשמה האנושית, והוא פתיחת האפשרות למיזוג לא מוכר של המבנה האישיותי הנוכחי אל תוך מרחב האנרגיה הנשמתית. זה מתאפשר בשל המעבר התודעתי עולמי מפרדיגמת חיים ליניארית לפרדיגמה אקראית- קוונטית.
הכל זמין, הכל אפשרי והכל דינאמי כל העת: עד כה ידענו להכיר וללמוד על חלקיק בתוך מרחב, וכעת זה הזמן למצוא מרחב בתוך חלקיק. בעוד גופינו מתנהג כחלקיק חומר, תודעתינו היא גל הסתברויות שכעת ניתן לממש עוד מהן.
למצוא את המרחב הנשמתי שגלום בתוך חלקיק פיסי שמשוכנע במוגבלותו, פירושו לחצות את גבולות הניתן להכרה, ולאפשר לאלמנט האקראי -קוונטי להיות נוכח יותר ויותר במסגרת החיים. השכל הישר שאמור להוביל את דרכינו כבני אדם תבוניים, הוא גם מקור הבעיה, כי שכל ליניארי, לוגי וראציונאלי לא יודע לפרוץ גבולות אלא במסגרת עצמו בלבד. ההתמזגות החדשה שבין נשמה ואישיות אפשרית כשמרכיב ההשראה, האינטואיציה הוא זה שמתגבר והופך נוכח יותר ויותר.
ההכרה החדשה שלנו היא מרחבית וצריכה לתת הרשאה להשראה ולא להתייחס לחוש האינטואיציה כאחות חורגת ומוזרה לחמשת החושים המבוססים והניתנים למדידה.
התרחבות האלמנט האקראי בתודעתינו ושינוי הממשק עם הליניארי והלוגי הוא תהליך גלובאלי, שמצד אחד מתרחש מאליו, מכוחם של שינויים אנרגטיים יקומיים שאין לנו שליטה עליהם, מאידך הוא זקוק להרשאה ולהסכמה פנימית. לא כל אחד מסכים "להתפרק ולהתרכב מחדש", שהרי החלקיק במופע אנושי מצויד בחוש הישרדות מפותח.
את עיקר הרעיון מאחורי השינוי שבפתח ניתן לנסח כך: עד כה לא יכולנו לפרק דפוסים בסיסיים, יכולנו רק להגן עליהם.
זה מעבר להבנה, מעבר לכל מה שאנו יודעים זה נשמע כמו סרט פנטזיה.
ואכן, סרט בשם דומה זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 2022 Everything Everywhere All At Once . (מבטיחה לכם שלא ידעתי כשחיברתי את ההרצאה הזו עם הקוסמיים.)
אוולין, מהגרת סינית באמריקה, מצילה את העולם מהכחדה בשביל זה היא צריכה לעבור בין מימדים ועולמות מקבילים.
במציאות שבה הכל נמצא זמין, אפשרי ודינאמי כל העת פועם העצמי הקוונטי, שמבטא הרחבה של איכויות ה'אחד", שזמינות ב-עכשיו באופן אקראי דרך כללי מציאות לא שגרתיים. התגברות הסינכרון שבין מציאות פנימית וחיצונית, קליטה על חושית, תפישת מציאות טרנס פרסונאלית, שימוש מתרחב במצבי תודעה מתעלים וכדומה.
חשיפה מוגברת של העצמי האישיותי (זמני) לעצמי הנשמתי (הנצחי) עשויה להוביל לפריצת דרך. זה מתרחש כשישנו מהפך תודעתי אוניברסאלי ואנרגיה חדשה תופשת את מקומה של ישנה. כפי שאמר איינשטיין, כי אינך יכול לשנות מציאות עם אותה תודעה שיצרה אותה.
אורן הוא רווק בן 40 שמגיל 24 סובל מדיכאון מז'ורי יוניפולארי.(כך הפסיכיאטרייה). אחת לשנה וחצי הדיכאון, בן לוויה וותיק, בא לביקור בן 8 שבועות, בהם החיים מתנהלים בכבדות ובקושי, לרוב מושבתים, בלוויית תרופות ולעיתים אף מחשבות אובדניות.
אורן ואני עובדים ביחד כשנתיים, ולאחרונה הדיכאון שוב הגיע לביקור אקראי.
בנקודה זו לאורן כבר יש הכרות מקדימה די נרחבת, עם איכויות הנשמה, אתגריה, מהן הסוגיות המרכזיות שבאה ללמוד במעבר חיים זה ואיך מסלול החיים שנבחר משרת יעדים התפתחותיים אלו.
יחד הבנו שזו נשמה עם אפיונים פילוסופיים משהו, שבאה הפעם לחקור את רעיון האינסוף בעולם פיסי מוגבל; היא שואלת: איך אפשרי קיום של בן אנוש במסגרת אינסוף? איך ללמוד סוגיה פילוסופית כזו בעולם פיסי שבו כל מה שקשור לאנושי הוא סופי בהחלט?
אורן מבין שהדיכאון המז'ורי הוא ביטוי מקומי לרעיון לאינסוף, לא רק כי המעמקים הנפשיים הדיכאוניים מרגישים ללא סוף אלא גם, כי מתוכם צפה לא פעם שאלה קיומית: להיות או לא להיות?
איך ייראו החיים אם רעיון האינסוף יקבל התייחסות אחרת?
הפעם- הדיכאון התנהג אחרת: ביקורו התקצר משמעותית תוך שאורן הצליח לשמר רמת תפקוד סבירה, בבית ובחוץ, ואפילו הסכים להיפגש עם אנשים, בניגוד לאפיזודות קודמות. את תחושתו הוא הגדיר כ: "זה עדיין אני אבל זה לא אותו דיכאון".
העולם כולו עובר מהפך אדיר, גם בעטיה של אנרגיה יקומית חדשה, שמניעה את הפלנטה שלנו בכיוונים לא מוכרים. מערכת הייחוסים שלנו גבי עצמינו, עולמינו והחיים בכלל מצויה בתהליך של שינוי. יהיה זה לא הגיוני בעליל להניח, שהשפעת המהפך הזה תהיה מוגבלת לעולמינו החיצוני.
להערכתי ה"עצמי" האינטגרטיבי, מושא המאמר הזה, עוד צפוי לנתר ולהמשיך להשתנות, אלא שלהבדיל ממעגל החיים הצפוי בפסיכולוגיה ההתפתחותית- פה טרם היינו, ולכן כל תנועה שהיא, תהיה בלתי ניתנת לניבוי.
בדיוק כמו החלקיק הקוונטי במעבדה.
הסבר על תופעת התקשור, תוכלו לקרוא במאמר שלי, בעברית ובאנגלית.