ליקוי מאורות הוא לא תחום המחקר שלי עם הקוסמיים, וצפוי לנו ליקוי חמה, אומרים. ליקוי כרעיון, שבו האור מוסתר או מסתתר כפוטנציאל לשינוי, זה נשמע מובן.
והנה שוב מאיימים עלינו, איום קיומי. האיראנים מאוד עסוקים השנה: רק סיימנו איתם את סאגת פורים והם שוב נושפים בעורפינו ודווקא לקראת פסח. אין רגע דל.
העולם כולו מגיע לנקודת רתיחה, כי גם מי שלא נמצא פה פיסית, יש לו מה לומר על מה שמתרחש פה. קוראים לזה למידה מרחוק, אולי בזום?
אנחנו, לעומת זאת, שוב בסדנת התנסויות ואין הפסקות לשירותים. לא הפעם.
היהודי הנודד, גלות והשמדה, אין ספור מלחמות קיום, אנטישמיות, גירוש מפה ומשם, הקמת המדינה והמלחמה האינסופית על קיומה.
כל זה בצד הכרת הגאוניות, "הממזריות המתוחכמת" והמוח היהודי הלא שגרתי, שהופכים אותנו לעם, שמכריח את העולם להתמודד עם תסמונת אהבה – שנאה, שעד כה לא נמצא לה פתרון.
יש בנו משהו, שמצד אחד אי אפשר שלא להתפעל ממנו, ואי אפשר להכחיש אותו. אוסף פרסי נובל, המצאות חדשניות, פיתוחים כלכליים, מצוינות בתחומי מדע שונים, איינשטיין פרויד, אופנהיימר ומה לא?
כל אלו כמו "מאוזנים" מנגד על ידי אנטישמיות היסטורית וגם הסטרית. לעיתים לשמה (למה? ככה) ולעיתים מלווה בהסברים מצוצים מהאצבע. בואו, זה כל כך מופרך שלא נבזבז מילים על זה.
אבל למהההה?
עם העברים אנו- תפקידינו האינסופי הוא להעביר תודעה עולמית מנקודה אחת לאחרת ולכן יש לנו מלא מסעות מדבריים, שבהם אנו מתגבשים עוד ועוד. עם סגולה אנו, כי אנו מונהגים על יד האנרגיה הסגולה שיכולה לחבר בין הכל לכל.
עכשיו תראו את הפרדוכס האלוהי: למי נתנו לחבר בין הכל לכל? את מי שמו כלפיד של תודעת השלם? למי שהעולם מצוי בדילמה היסטורית לגביו.
המדע טוען למפץ הגדול שיצר את היקום שאנו מכירים. סבבה. בהיסטוריה שכל העולם מכיר המפץ הזה התרחש כשאברהם שולח את הגר למדבר עם ישמעאל ונותר עם שרה ויצחק.
אברום לא רואה שם משפחה אחת שלימה- זה לא מסתדר לו בשל פוליטיקה פנימית. הוא יוצר את הפיצול הגדול שמוכר לכל העולם: הוא שולח את הגר וישמעאל למדבר לגורלם. מה הוא באמת עשה בכך? שמר על שלום בית או פיצל אותו?
מי שקורא כאן בקבוצה או באתר שלי, מכיר את רעיון הפיצול האנרגטי הגדול, שאני כותבת עליו כבר שנים: הפיצול הראשוני המשמעותי של כל נשמה מאנרגית האם, בעת ההתגשמות הראשונה שלה במופע אנושי.
שם, בעת הפרדה הפרימארית מהיש השלם, נולד הפחד של להיות אינדיבידואל, הדילמה הקיומית הפנימית שבנפשו של כל אחד מאיתנו לאורך הגלגולים.
דילמה רגשית, שלובשת ופושטת צורה עד לימי שינוי מיוחדים אלו, בהם הסתברויות של התחדשות מופיעות, אפשרות להשלים את המעגל, לרפא את תחושת הפיצול.
פיצול מדברי היסטורי זה, שאברהם אבינו נוקט, מפצל את התודעה הקדומה, המהלכת כבני אדם דאז, לשני היבטים משמעותיים: חלק אחד נותר מחובר ונשען על דמות האב, כלומר על הסמכות, על הזכאות, על הדין והצדק- שלו, של בית האב.
היבט תודעתי שני יצא למסע של חיפוש משענת, תוך הישרדות, כשהוא מלקט התנסויות מפה ומשם, לומד את מהמורות החיים על בשרו ומבין שהוא צריך להמציא את סמכותו מתוכו.
שני היבטים אלו הם היבטים משלימים, ומקורם באותו בית אב בדיוק, כפי שמקור כל הנשמות הוא באותו יקום.
אנחנו עוברים ממסע גיבוש אחד לאחר, ובזיכרוננו הלא מודע והאינסופי, מפעם רעיון האחד השלם הבלתי מפוצל, ראשית להפנימו ואז להנחילו.
יש לנו משהו מיוחד שקיבלנו, שעלינו להראות ולהעביר לעולם, אבל לא בלי מסע ההתגבשות שלנו כי גם לעולם יש זיכרון ארכאי היסטורי; מושתל בו רעיון/זיכרון הפיצול הנפרדות וחסר השוויוניות.
בואו- בכל משפחה, כיתה, קבוצה או התלכדות אנושית, ישנו השעיר לעזעזל. זה תפקיד שהלא מודע הקבוצתי תר אחריו עד שהוא מוצא ומסמן אותו. מנגד, בכל התלכדות שכזו תהיה תודעה כלשהי עם נכונות ליטול את התפקיד. כל זמן שמנגנון הפיצול הראשוני פועם- ככה זה. כמובן עם אינדיבידואלים יוצאי דופן, נאורים ומפותחים שרואים מעבר לכך. אבל גם הם היו שם.
"הסכמות" אלו יצרו יחסי הערכה -קנאה, אהבה -שנאה, ומשיכה- דחייה ביחס אלינו.
הפעם, אנחנו כולנו רואים את ההתגבשות שלנו סביב רעיון האחדות- אבל אנו בעצם מעבירים שוב את רעיון "האחד". ולא קל גם לנו למצוא אותו.
אותו שלם ראשוני אנרגטי או אנושי, ביקום או במדבר: אנו חלוצי תודעת ה"אחד", גם כשלא ממש הבנו את זה ורצינו מלך ואלילים, וגם כשנלחמנו על זה וספגנו חורבן (עגל הזהב).
ה"אחד" הוא מושג שקל לדבר עליו ומורכב לבטא אותו. בשפה פרגמטית ברורה, זו תחושה שאתה רואה את כל חלקי השלם כשווי ערך. תחושה שאתה משתייך לכל והכל שייך אליך.
אנחנו עדיין נאבקים בזה בעצמינו ובתוכינו, ולא בקלות יחזור העולם לחבב אותנו, כי יותר נוח להיות ערכי ואכפתי כשהאתגר הוא רחוק, ולרוב גם לא ממש מובן.
שינוי תנודה של פלנטה שלימה, של מהות אלוהית פנימית אינו עניין של עשייה, הוא עניין של הוויה, שיש להניח לה להתפשט. הכרה מודעת עוזרת.
שינוי רטט ברמה שכזו ,מרעיד את כל מה שמוכר לנו פה כחיים ומוסדותיהם, ומעורר גם את הפחד וגם את התקווה.
אני מציעה את התקווה לא רק משום שאני בן אדם אופטימי מטבעי, אלא כי אני סבורה באמת שהקסם מתרחש, כשאנו מזהים במה כדאי להיאבק בתוכינו, ומה להניח ולשמוט, כקליפות אנושיות, שהפרידו בהצלחה ביננו לבין טבעינו האותנטי, האינהרנטי.
שבוע טוב.