היי חברים
הכל זז אחרת. דומה אבל גם שונה. לפעמים זה נגלה לי בחלומות, לפעמים יש שברירי שנייה של עפעוף מוחי שאומר: זה לא מה שזה נראה.
וזה לא- בכל מדיטציה ארוכה ועמוקה אני יכולה להרגיש יותר את ההטשטשות של המציאות ש"יודעת מי היא ומה היא".
אנחנו בעיצומו של מהלך שינוי תנודה עולמי, זה ממשיך לטלטל אותנו מבפנים ומבחוץ. זה אינו מטבע שמתהפך באוויר ונוחת על צידו האחר, אלא אם זה slow motion.
לשנות תנודה זה עסק רציני; לרטוט מהר יותר ודחוס פחות זה אחד ממאפייני השינוי הבולטים כמו שקרח הופך למים סדרכו להיות אדים. יכולת תנועה אחרת לגמרי במרחב שמשנה מציאות.
לפעמים ש לרגישים שביננו תחושות כלשהן, אדוות של רגש ומבלי לדעת מה מתרחש כעת נמשיך לחפש הסברים לתחושה דרך השכל והזיכרון שלנו לגבי עצמינו. אבל שינוי תנודה עובר דרך רפרוף במצבים של קליטה תחושתת רגשית שאינה בהכרח מעוגנת בטריגר מציאותי.
כאילו שאנו מחדדים חיישנים פנימיים שכעת הרחיבו את טווח הקליטה שלהם מעבר למרחב מוכר אבל אין להם יכולת פרשנית.
המאמר של היום הוא אינטגרציה של מידע שהגיע בשבועות האחרונים כי זו כנראה הפאזה שהקוסמיים מעונינים להרחיב לגביה כעת.
"ויברציה משתנה – מתחולל רה-ארגון בדפוס הרישום של תבנית אנרגטית; הדבר אומר שהיא עוברת להוויה מסוג אחר. עולמות פנימיים קורסים ומתוכם יכולים לצוף היסודות החדשים והאיתנים שטופחו מאחורי הקלעים.
בזמן – מרחב שלכם נוצרת פרצה, לא מסוכנת, שמאפשרת להרבה השראה חדשה להגיע אליכם באופן חפשי יותר. העולם נחשף לפאזה השראתית הרבה יותר בולטת, אך אליה וקוץ בה: כדי שהשראה זו תחולל שינוי צריכה התודעה המקומית להיות מאפשרת.
לא תמיד אנשים יודעים למה הם מגיבים, כשיש משב אינטואיטיבי: לפעמים יש ידיעת תוכן מסויים אך לא תמיד תבינו בשכל שלכם מדוע אתם מרגישים מה שאתם מרגישים.
החיישנים שלכם מתחדדים ככל שהמעטה נהייה דק יותר, אנשים חשים תחושות, שהמקור שלהן לא בהכרח שייך לאירוע כלשהו.
זו פשוט אדווה אנרגטית מסוימת, שנקלטת מן הצד השני שלכם, והופכת לתנודה רגשית אצל זה שקולט אותה ולא תמיד תדעו למה לייחס זאת.
חשוב להבין ולדעת זאת, כדי להשתמש במידע הזה, לפרק תורות ייחוס מוכרות. דרך ייחוסים מוכרים משתמרת תפישת המציאות של העצמי פנימה והחוצה. זו הפסיכולוגיה המוכרת לכם שמתארת דפוסי ייחוס עצמי רק למה שמתרחש במציאות החושית.
עליכם להקשיב הרבה יותר לאינטואיציה שלכם, לרגש, ולא להאמין להרגלים מנטליים שעצבו וקיימו את תבנית המציאות המוכרת.
שימו לב לכך, שבממשק הנפשי של נשמה – אישיות, מקומה של הרוח מתעצם והולך. איך היא יכולה להתעצם ? דרך העברת ייחוסים שאינם חופפים לדרכו של שכל לוגי. מדובר בקשב אינטואיטיבי, פתיחת פתח להשראה, בכל דרך אפשרית החל מהפרטים היומיומיים הקטנים ביותר.
במעבר הזה, בלי ייחוסים קודמים (זיכרונות) פחד שמתמוסס מפנה מקום לעוצמה. עם עוצמה חדשה אדם ניגש לאמוד אפשריות חדשות להגשמה ומימוש.
עוצמה שמהווה מפתח כניסה, לעולם שבו העצמי מצוי בתנודה חדשה. חשוב להבין מדוע דווקא עוצמה היא זו שממלאה את מקום הפחד?
היכולת להתבונן על דפוס פחד ולא לשתף עימו פעולה יכול היה להניב הקלה, רווחה, שקט ושלווה. דפוסי פחד הם דפוסים שהנשמה בוחרת בהם בשלב הפיצול מאנרגיית האם; אלו פחדים פרימאריים.
לא כל פחד הוא כזה יש גם פחדים שנגזרים בהמשך אך אנו מדברים על פחדים פרימאריים. מקור הפחד הוא הפיכת אנרגיה אלוהית מאור לצל ככל שדפוס הפחד קשור יותר לאותו פיצול ראשוני, מפני שמה שניתק זו תבנית אנרגטית אלוהית.
ההפרדות מהאלוהות והמעבר לתבנית תנועת נשמה כביכול נפרדת, מביאה לכך שהחלקים שיהפכו לפחד בשפה פשוטה הם אור שהופך לצל.
קוד המקור של הנשמה גזור מאנרגיית האל ולכן כוח היצירה שלה הוא אלוהי ואתם עדיין לומדים זאת. כשמגיע הרגע בו הרוח, דרך האנושי, מסוגלת להתמיר מהותה ולוותר על הפחד כמקור יצירה והנעה- צל הופך חזרה לאור.
האור הוא עוצמה אלוהית, שהסוותה את עצמה "כצל של עצמה", ובמסגרת האישיות נחוותה כפחד.
לכן, מעבר לתחושות של הקלה ורווחה, מה שנגלה ככל שהתהליך נמשך היא התעצמות שיכולה לבוא כמרחב הגשמה וביטוי.
כשצללים הופכים לאורות, דפוס התנועה של החלקיק משתנה ואז האינטראקציה שלו עם כל היש במרחב משתנה; המגנטיקה משתנה. זה הדומה שימשוך דומה לו.
בעבר, כשהצל הסווה את האור שלכם, נותרתם פעורי פה ורעבים, לעיתים אף זועמים על העולם או האלוהים; איך אין לכם יכולת להשיג את מבוקשכם?? תקופות שבהן כל נשמה בלבוש אנושי בתורה חשה תסכול, על כי אלוהים אינו רואה אותה או מתעלם מתחינותיה.
כמו עיוורון מתלבש על העיניים ואי אפשר להסיר את הצעיף כדי לראות מעבר לאותה מציאות.
אבל, הנה מתקרב הזמן, שבו הכל מתחיל לרטוט אחרת ואתם מתחילים להרגיש רעד פנימי. אל תתנגדו.
אל מציאות החיים נכנסות מובאות: הן כאירועים, כרצונות או הזדמנויות, שמנצנצות לבני האדם באור יקרות כאומרות: אל תפחד לגעת, זו אינה מערת אוצרות מסוכנת- אל תפחד להושיט יד ולגעת.
זו הדרך לקדם מימוש פוטנציאלים חדשים; הרי אפשר לראות, להכיר, לתקשר ולרצות ואז להשאיר הכל כאוצר בלום שלא ניתן להשגה.
אפשר גם להעיז ולגעת- בפעמים הראשונות מתלווה להעזה ארומה של היסוס…או תחושת סיכון אבל אז, ככל שהתהליך נמשך, מתבייתת העוצמה שנגלתה והופכת לכוח בריאה מסוג חדש.
כדי לפנות מקום צריך לא לדעת מה יכנס, השכל הלוגי הוא כבר לא המסביר הלאומי,
הוא צריך לתפוס מקום של לא יודע, כדי שהמקום הזה יתרחב וילך לטובתה של אינטואיציה, האינטואיציה לא תמיד יש לה תוכן, אבל יש לה הרגשה.
הרגשה שאומרת – עכשיו נכון לי להתרחק בכל מה שקשור לעבודה למשל.
או: עכשיו נכון לי להתרחק מספורט למרות שאני ספורטאי שמתאמן שלוש ארבע פעמים בשבוע. והשכל אומר: אבל מה פתאום? מה, חייבים להתאמן! מה זאת אומרת שבוע שלם לא להתאמן?
האינטואיציה אומרת: לא עכשיו – יש מעבר: יש צורך להרפות להתרחק.
ועוד כהנה וכהנה.
צריך לפנות מקום לחוסר הידיעה השכלי ולהרגשת הידיעה האינטואיטיבית שלפעמים מדברת ככותרת גדולה, כמשהו רחב, בלי לתת את ההסברים המפורטים הפרשניים שהשכל יודע.
זה מאוד מפתה, לדעת. אבל צריך להקשיב לה.
במעבר בין תנודות, כשהאינטואיציה מתכנסת, מנכיחה, מנגישה את עצמה ומבקשת שישימו לב אליה ויתנו לה עדיפות על פני השכל – אין הפסדים".