הפסיכולוגיה של הנשמה: מבט חדש על מושג הפסיכופתולוגיה
מאמר הוצג בכנס "רוחניות עכשוית" באונ' חיפה- מאי 2018
דר' ליאורה בירנבאום
מבוא
הצורך לחבר בין בריאות הנפש לבריאות הנשמה קשור לסכמה התפישתית שלנו את מושג המציאות. היכן היא מתנהלת? היכן מתרקמת? עד כמה לפרט יש השפעה ויכולת לברוא מציאות?
"הפסיכולוגיה של הנשמה", הוא גוף ידע אותו אני חוקרת ועליו אני כותבת מזה שנים רבות. ידע רב נאסף באמצעות תקשור, ומטרתו לשפוך אור חדש על מהלכיה של האישיות. הדבר דומה לתפישת עולם טיפולית פסיכו דינאמית, המבקשת להבין את סיטואציית החיים השל המטופל הבוגר דרך חקר העבר: דפוסי התקשרות עם דמויות משמעותיות, אירועי חיים משמעותיים וכמובן פרשנויות סוביקטיביות של המטופל ביחס לעולמו שלו.
ה"פסיכולוגיה של הנשמה" תרה אחר המידע המטאפיסי, טרום ההתממשות בחומר, של החלק הטראנס פרסונאלי המצוי בכל אחד מאיתנו. הידע שאצור בהיבט התודעה, הרוח או האלוהות המתממש דרך כל אדם באופן פיסי מובחן.
כאסטרטגיה טיפולית הרעיון הוא לחשוף ולשלב בין שתי המציאויות: זו שהאישיות חווה דרך דפוסי הרגש, השכל וההתנהגות המוכרים לה, וזו שנחשפת באמצעות תקשור.
תקשור, הוא שימוש בתודעה ככלי חקירה (בירנבאום,2016), שנשען על הסברה הפיזיקאלית קוונטית, כי התודעה הרחבה היא מבנה אחד שלם, חובק יקום, שמסוגל להתבונן בעצמו כל העת .(Conte, 2008) כמעט עשרים שנה של שילוב תקשור בעבודתי הקלינית לאינדיוידואלים, לזוגות, למשפחות ולקבוצות לימדו אותי, כי תודעת היקום היא מבנה קומוניקטיבי ורספונסיבי: ניתן לשוחח עמה (בירנבאום, 2016).
במוקד ההתבוננות של "הפסיכולוגיה של הנשמה" מצויה, אם כך, התודעה, והתהליכים הטרום פיסיים שלה המשולבים עם האישיות, במטרה ליצור בסיס חדש להבנת המציאות הרגשית הנוכחית של הפרט.
תנועת החלקיק במרחב
כל נשמה העוברת דרך אישיות יש בה שני מרכיבים: המרכיב האינטראקטיבי המבקש להסתנכרן עם תנועת המציאות וליצור שלמות איתה: כולנו רוצים לחוות את החיים כנוחים ומיטיבים. במקביל, קיימת אצל כולנו תנועה פנימית הנובעת מתוך ידיעה, כי לבורא יש יכולת בריאה ויצירה של מציאות בעבור עצמו.
קצת מזכיר את קפיצת האלקטרון (מכאניקת הקוונטים) שאין לה הסבר ראציונאלי : כאילו לחלקיק חומר יש תודעה משל עצמו שמכוונת אותו באופן אוטונומי.
ניתן להמשיל את הקפיצה הקוונטית כפריצה של החלקיק אל מעבר למסגרת ודאית. לא ברור, איך החלקיק מגיע מנקודה אחת לאחרת מבלי "לעבור בדרך". קפיצת האלקטרון הוסיפה למדע, שנחשב מדוייק, כמו פיזיקה, אלמנט של אי וודאות.
כל פריצה בעולם האנושי, בכל תחום שהוא, יש בה אלמנט של אי וודאות: היא לא ניתנת לניבוי.
לדוגמא: פריצה של הקונצנזוס בתחום אינטלקטואלי נחשבת לרוב כגאונות, עם זאת, פריצת הקונצנזוס בעולמה של הנפש היא פתולוגיה.
מיסטיקנים למשל, מסכימים לבוא עם ראיית מציאות שהיא לעיתים איזוטרית, לא קונבנצנונאלית ותפקידם הוא בדיוק זה: לקרב רעיונות אלו לטווח הקונצנזוס, כלומר, ישנה מטרה מאחורי ה"חריגה מהנורמה".
השיח הפסיכולוגי הטראנספרסונאלי, לטעמי, נשען על ההכרה באחת המסקנות המפתיעות שמכניקת הקוונטים הנחילה לנו, רעיון שיצר חיבור חדש בין מדע למיסטיקה. זהו הרעיון, לפיו כל היש ביקום הוא גל תודעה אחד, שמקיף את כל הקיים מעבר לגבולות זמן ומרחב, ויוצר רשת אינטר- אקטיבית שממנה שום אלמנט איננו מוחרג. הכל קיים בה. אין ספור הסתברויות ואפשרויות מימוש והתגשמות מצויות בגל תודעתי זה כמו הולוגרמה אחת עצומה.
תודעה זו מתרחבת כל העת תוך שהיא לומדת את עצמה, בכוחות עצמה לטובת עצמה, ואין בלתה (בירנבאום, 2016).היא החוקר והיא הנסיין, היא המתבונן והיא מושא ההתבוננות.
זהו רעיון שלשכל האנושי קשה להבין אותו, כי אנו פועלים במציאות של דואליזם: בו ה"אני" משוכנע שיש "אתה" מפני שהחושים הפיסיים שלנו משכנעים אותנו בנפרדות החומר. הפיצול, והדיפרנציאציה היא אשלייה תפישתית ותיקה ורבת עצמה שמונעת מאתנו להיזכר כי מקור ההוויה של כולנו הוא באותו גל תודעה אחד. לאחדות התודעה ניתן להתייחס כ-הרוח, האלוהות, הבריאה או היקום כשלם, וכנשמה בהיבט מובחן שלה.
כאשר התודעה בוחרת להיות מודעת להיבט אינדיוידואלי של עצמה ישנה התגשמות פיסית. בשפת חוקי הקוונטים מדובר בקריסת הגל לחלקיק חומר: גוף, אישיות וכל "יש" פיסי אחר.
אם ה"יש" ביקום הוא במקור גל תודעה אחד אזי כל מה שאנו ערים לו בעולמינו הן בעצם תנועות של אותה התודעה; כל תכונה אנושית מקורה בתנועה תודעתית.
ה"פסיכולוגיה של הנשמה", עוסקת לשיטתי בדיאלוג שבין המרחב לחלקיק, או בין הנשמה לבין האישיות. למדתי כי מאחורי כל תכונה, עוצמה, חולשה, או "הפרעה" ישנו רעיון מופשט שמשתמש במציאות הפיסית כדי לבטא עצמו (אפלטון,1979), ומאחורי כל רעיון מפשט מצויה תנועה אנרגטית של חלקיק במרחב.
המטרה העיקרית היא סנכרון בין הרוח והחומר, שתחילתו פענוח המשמעות שמאחורי הרעיון המרחבי, שהרי ברור לכל שניתן למצוא את החלקיק במסגרת מרחב מרובה הסתברויות. אבל, האם ניתן למצוא את המרחב במסגרת החלקיק שסר למגבלות החומר?
פרדוכס תפישתי
הפסיכופתולוגיה עוסקת בתיאור הליקוי, אשר מתוך חקר הנורמה מצביע על סטייה ניכרת ממנה (אליצור, טיאנו, מוניץ,נוימן, 1995) בין אם דרך תורשה, סטייה מולדת (אוטיזם למשל) או חשיפה לסביבה. היא מתארת תסמינים שבבואם כתצרף מסוים יכולים להצביע על חריגה משמעותית ממה שבני אדם מגדירים כקונצנזוס.
הפסיכופתולוגיה מתבוננת על האישיות על פי ארגון המבנים האינטרא –פסיכיים שלה, מה שנקרא ארגון האישיות. ארגון אישיות נמוך, גבולי או גבוה, הן הגדרות שמסייעת לאנשי מקצוע לקבל מידע על מידת הלכידות, היציבות והחוסן הפנימי של האישיות לעמוד במהמורות החיים.
למדתי במהלך עבודתי כי גם לנשמה יש ארגון פנימי: הארגון הנשמתי, או קוד הנשמה, מתאר את האיכויות, כיווני התנועה שלה והקשרים בינהם. בעולם הפיסי האישיות מתפתחת לאורך זמן, וחלק מאפיוניה מוערכים על ידינו כ"חיוביים" או כ"שליליים". קוד הנשמה, לעומת זאת הוא קבוע ואינו משתנה, והוא לא בריא ולא חולה. תנועה היא תנועה היא תנועה.
לפיכך, אם כל היש הוא גל תודעה אחד וכל תכונה, דפוס רגשי או התנהגותי הם תנועות של התודעה, אז מושגים כמו חריגה או סטייה לא כל שכן פתולוגיה הם פרדוכסאליים לתפישת השלם, ה"אחד". ה"אחד" אינו יכול להחריג מעצמו דבר.
מתוך כך מושג הנורמטיביות גם הוא פרדוכסלי: אם אנו מטפלים באנשים שעוברים חוויות רוחניות, אז הפתולוגיה בהחלט אפשרית, אך אם אנו מטפלים ברוח שעוברת התנסויות אנושיות- אז כל המציאות בעולמינו בעבורה היא חריגה אחת גדולה מנמל הבית שלה. שם היא נעה בחירות על פי קוד התנועה שלה ללא הפרעות, ערה לחיבור האינהרנטי שלה ל"אחד" ולא טועה כמו האישיות הסבורה כי היא מפוצלת או נפרדת מהשאר.
לגשר בין שתי המציאויות זו של המרחב וזו של החלקיק פירושו לפענח את הרעיונות המטא פיסיים שנסתרים מאחורי הבחירה להתבטא דווקא כחלקיק כזה ולא אחר, וזהו מבחינתי התפקיד העיקרי של תפישת עולם טראנס פרסונאלית בטיפול.
בואו נסתכל רגע על אוטיזם
ברמה האנושית (תפישת החלקיק) : האוטיזם מוכר כקושי בסיסי, מתפתח או מולד, של הפרט, להיות בקשר עם הסביבה. מהו הרעיון שמאחורי ההתגשמות הזו?
"…זו נשמה המגיעה עם הסכמה למקצבים פיסיים דחוסים… נשמה המבקשת להכיר בערכה של המציאות הפנימית, ולהעדיף אותה, ליצור שלם בתוכה, כשהיא פחות מושפעת מהשפעות חיצוניות".
יתר על כן: "ישנם מצבים לא מעטים, שנשמות, שבאו כפורצות דרך בתחומן, חוו קודם לכן פעימה אוטיסטית… כך הן מחשלות עצמן, כדי לאפשר את רמת ההכרה במסוגלות היחידנית, באוטונומיה, וביכולת ליצור עולם פנימי בעל משמעות חסונה, שיכול להוביל פריצת דרך בסביבה האנושית שלהן (!) תוך נאמנות לעצמן".
כדאי לשים לב ששתי הפאזות נחשבות כחריגות, כלומר: נשמה שמתנסה בחריגות "פתולוגית" במעבר חיים אחד בהחלט עשויה לחוות את הקצה השני של ספקטרום החריגות במעבר חיים אחר. אנו, ערים בכל פעם רק למה שמתרחש בחיינו במעבר חיים עכשוי בשל הטבעת השכחה שלנו. בשבילינו הראיה היא חלקיקית: "כאלו הם החיים". בעבור הרוח ההוויה היא רצף מתמשך של מעברי חיים. היא בתוכה יודעת מהי מטרת הפעימה האוטיסטית. הסביבה האנושית אינה יודעת זאת ומתפתחת התייחסות "מחריגה" כלפי האוטיסט בשל השונות שלו. הצד האנושי בודאי מתקשה,אולם בדיוק לכך מכוונת הרוח- כדי שתוכל לגדל את אותה נאמנות וחוסן פנימיים.
איך ניתן להביט על המציאות של ילדים עם "הפרעת קשב וריכוז"?
"…ילדים אלו באים עם יכולת שונה לקריאת מציאות סביבם. תנועת המחשבה שלהם הרבה יותר מהירה מתנועת חלקיקי המחשבה המוכרת לכם".
"תודעות אמיצות אלו, מגיעות לכאן כדי לסייע לכם לשנות את המגנטיקה של הקטבים של כדור הארץ. גלי המחשבה אצל ילדים אלו יוצרים הקשרים אלקטרומגנטיים מסוג אחר… מה שמביא להתפשטות הגל עד קצוות כדור הארץ".
תאוריות התפתחותיות שונות מלמדות אותנו כי האישיות מתפתחת דרך קונפליקטים.
אני מזהה שמסע הרוח בחומר כרוך בהתמודדות דווקא עם פרדוכס התפתחותי, שהוא אינהרנטי לנשמה שעוברת דרך האישיות. באינהרנטי אני מתכוונת שהוא מוטמע בקוד הנשמה ומלווה אותה בכל מעבריה הארציים.
פרדוכס זה מצוי על הספקטרום שבין מרחב לחלקיק מפני שהרוח מתנסה באפשרויות שונות של הרחבת תנועתה מעבר למגבלות האישיות, בשפת הגל והחלקיק, היא "קורסת" בכל פעם להתגשמות שונה כדי להתנסות בתנועת תודעה חדשה.
כוונת הפרדוכס היא בכך שאיכות בולטת מסוימת של הרוח, תצטרך להצטמצם, כתוצאה ממפת החיים, ובמקום שתהיה במיטבה תאלץ להתנסות במגבלת ביטוי רצינית ביותר.
. דוגמא: פרדוכס התפתחותי דרך הבחירה באנורקסיה-נרבוזה
גילה, בת 26, חשה שונה מילדות. לא מקובלת חברתית, מרוחקת מחברים. משפחתה עברה משבר גרושין קשה כשגילה היתה בגיל ההתבגרות, והאם הפכה את גילה לשותפה בעל כורחה כששיתפה אותה בסיפורי הבגידה של האב.
היכולת הנשמתית: "…לנשמה יש יכולת לראות ניואנסים מאוד דקים של רגש, של המתרחש סביבה במציאות. דבר לא נעלם מעיניה מה שהופך דרך האישיות לצורך לבטא את מרחב היריעה הרגשית. ביקום היא משמשת כסורקת".
הפרדוכס: …"החיים לימדו אותך שלא תמיד כדאי לך להראות את יכלתך לבטא את מלוא הניואנסים של החוויה הרגשית הפנימית… לפעמים אנשים חשו שאת מעמיסה עליהם יתר על המידה, והם לא יכולים לשמוע ,להכיל או להבין את רוחב היריעה שאת רצית להביא בפניהם. חלק הפנו עורף, חלק לעגו, לא רצו להתקרב".
גם במשפחה במקום הקרוב ביותר, לא מסוגלים לתמוך בשונות שלך. נוצר מצב הפוך שבו את היית צריכה לדחוק הצידה את היופי שלך (הצטמצמות) ולפנות מקום למרחב הרגש של מישהו אחר".
נוצר שסע פנימי בין איכות הנשמה לבין האופן ההפוך שבו נאלצת לבטא את עצמך מול אחרים. השסע גרם להצטמצמות תנועתך הטבעית במרחב המציאות, והתרחבות של סגנון ביטוי הפוך לצורך הגנה. נוצר קרע ברציפות האמון הבסיסי בתהליכי החיים המחברים בין שתי המציאויות, מפני שביקום הרציפות בשלם היא ללא תנאי או סייג.
הפתרון הפתולוגי: "אם להיות אני, ולגדול עם כל מרכיבי אינו אפשרי, אז גם הגוף לא יכול לגדול ולהתפתח כשאני כ"כ לא שייכת לעצמי מבפנים".
דוגמא זו, מעוררת שאלה מעניינת למחשבה לגבי תפקיד ההורים על פי הפסיכולוגיה של הנשמה. תפקיד ההורים המוכר לנו הוא לאהוב, לספק צרכים בסיסיים, לגדל, לחנך לתמוך ולהורות דרך. רעיון הפרדוכס ההתפתחותי מעורר מחשבה, לא משוללת הומור מסויים, כי תפקידם הוא גם לוודא כי הפרדוכס יתעורר לחיים במציאות החיים הפיסית כך שהנשמה תתיצב אל מול אתגר ההרחבה שסימנה לעצמה. עליה להבין, דרך ארועי החיים מה באמת אמור להתרחב ומה אמור להצטמצם. נראה, אם כך,כי מה שנתפש כפתולוגי או חריג ביחס לאישיות הן התנסויות של הרוח להרחיב את גבולות תנועתה, כשהמטרה היא ליצור את ה"מודוס ויוונדי" בין שתי המציאויות.
מטאפיסיקה של אפיזודות פסיכוטיות
דיסוציאציה, שמיעת קולות או פיתוח מציאות חלופית כמו בסכיזופרניה, אפיזודה מאנית בי פולארית, או כל פעילות פסיכוטית שהיא מחוץ לספקטרום המאורגן הן על פי ראייתי, מצבים של רגרסיה נשמתית לליבת המקור, למציאות כאוטית- אקראית, שאינה מחויבת לסדרים ליניאריים מוכרים. מציאות כאוטית היא בעלת מרחב תנועה הרבה יותר גדול מאשר זו הלא שסדורה באופן ליניארי, שם הנשמה יכולה לנוח כי היא מבטאה את הארגון שלה בשדה פחות נוקשה, שפועלים עליו כוחות בעלי רמת דחיסות פחותה. מציאות כזו פחות דורשת ממנה סנכרון עם ארגון מחייב, שם הכל חוזר להיות יותר אפשרי.
כמו שהדיכאון מאפשר רגרסיה למצבים סימביוטיים מוקדמים, מה שמאפשר לאישיות לקחת "פסק זמן" לצורך התארגנות. בפסק הזמן הזה האישיות שבדיכאון אינה ממשיכה לקחת על עצמה את אותן מחויבויות פונקציונאליות שגרתיות. זמן מנוחה.
פרצה פסיכוטית
"אם שדה המציאות הנורמטיבית אינו מאפשר מספיק תנועה בעבור הנשמה, אם המבנה האישיותי לא מצויד בשלוחות שתנועתן מספקת לביצוע המטלה, עליה לפרוץ את הקושי ולהרחיב את את שדה המציאות בו היא פועלת ולהגמיש אותו, כדי שתוכל ליצור את שנדרש".
בהרבה מקרים סכיזופרניים החויה הפסיכוטית היא דתית- משיחית. מדוע? כי היא מאפשרת נגיעה של הנשמה בחלקים אלוהיים שאינם זמינים לה במצבי היום יום הנורמטיביים. החויה המשיחית הדתית- יוצרת תחושה של בטחון ברציפות הקשר עם מציאות הבית". מהמקום הזה כבר אי אפשר להתפצל, אי אפשר להידחות.
פה מתעוררת סוגיה נוספת הקשורה לקטלוג הקטגוריאלי של עולם בריאות הנפש, שמסתמך על אבחון תסמינים משותפים, כפי שמופיעים במדריך דוגמת הD SM למשל.
"הקטלוג הפסיכופתולוגי" משרת אולי את אנשי המקצוע הוא לא בהכרח משרת את המטופל, על פי ראייתי זו.
רוצה לומר שהרעיון, התמה, המטרה או האתגר ההתפתחותי שמסתתר מאחורי האנורקסיה, הסכיזופרניה או ההפרעה הבי פולארית של מטופלים יכול להיות שונה בתכלית מאדם אחד לאחר מפני שכל אחד מהם מבטא היבט התודעה בעל אפיונים שונים ומטרות שונות.
מטאפיזיקה של הפרעה הבי פולארית
נורית ורונית הן שתי נשים צעירות, שמאובחנות כבעלות הפרעה בי פולארית ומצויות בטיפולי.
נורית היא קונדיטורית שגם עוסקת בהוראה ולימוד דרך סדנאות. ארגון הנשמה אצלה כולל "התפרצות וולקניות" באמצעותן הנשמה נעה ביקום. דרך האישיות הנוכחית מדובר ב"צורך בבולטות נראית ונשמעת… אחרת יש סכנה לתחושת קיימות וערך עצמי ".
רונית היא ספרית בעלת כשרון כתיבה יוצא דופן. אצלה מדובר בצורך להתמודד עם קושי ליצור ולשמר קשרים חברתיים. הפרצות המאניות מביאות אותה לעיסוק חברתי אינטנסיבי חריג, שכן היא כותבת לאנשים ברשת החברתית עד גבול ההטרדה, ובכך "מצליחה" לא להרגיש לבד.
מתוך מה שנמסר לנורית: "…בתוך חווית האינדיווידואציה יש צמצום כל כך גדול של המרחב, עד כי מתקיים פחד מאובדן הקשר עם האלוהות, ולכן יש צורך בהתפרצויות וולקניות חוזרות ונשנות ש"מזכירות" לך מהיכן באת ומהו מקור הקיום הנצחי שלך".
ובעבור רונית: …"הפאזות המאניות שלך, הקטעים האופוריים, מטרתם נגיעה בבית. זוהי פריצה נקודתית, של מסך העלטה שאופף את המציאות הפיזית…לרגע מסוים, ארוך ככל שיהיה, את שוב נוגעת בחוויית השלמות: מצטרפת, מחבקת, נזכרת בקיומו של הבית ומשיבה לעצמך את תחושת ההשתייכות".
באופן הזה כל פריצה "פתולוגית" מחוץ לספקטרום הנורמטיבי היא יצירה משותפת של הרוח והחומר, בשירות פרדוכס התפתחותי.
בטיפול
זיהוי הרעיונות הללו קשור להבנה חדשה של המטופל את מציאות חייו הנוכחית. הוא לומד להבין את אירועי חייו כתחנות נבחרות בדרך למימוש רעיונות התפתחותיים מסוימים. זהו מעבר מעמדת האדם שגורלו מוכתב לו, לתפישת האדם הפרו אקטיבי, שמפענח את המשמעויות, הפילוסופיות והפסיכולוגיות, החבויות מאחורי הדמויות, האירועים, הדילמות, והפחדים, שמבטאה האישיות. האדם הפרו אקטיבי יוצא למסע של גילוי האיכויות הגבוהות המקוריות שלו ובודק מהי הדרך המיטבית להתאים אותן למגבלות המציאות הפיסית שבחר לחוות.
זו אינה טיפולוגיה חדשה שמחליפה את הקיימת. זו "רפואה מותאמת אישית": עקרון העכשוויות, מה שנמסר נכון למסע הנשמה הספציפית ולא ניתן להקיש ממנו לגבי מסע אחר.
יש צורך ללמד את המטופלים להשתמש בתודעה שלהם באופן מרחבי. ללמדם על מצבי תודעה כמו מדיטציה וגם תקשור כדי להטמיע את התנועה המתקיימת בין שתי המציאויות כלגיטימית ואף כצו השעה.
הרעיון הוא רעיון ההטמעה וההכלה השלמה: לשם אנו הולכים, המבנה האישיותי אט אט ייספג בתוך העצמי הנשמתי כך שההפרדה תתמוסס. ככל שמתרחבת ההזכרות הפסיכו רוחנית וככל שהמודעות לשלבי ותהליכי הרוח גדלה פאזל החיים מקבל משמעות טראנספרסונאלית ואינו נחווה כרצף ליניארי כרונולוגי של ארועי חיים עכשויים בלבד.
זיכרונות נשמתיים דרמטיים ורבי עצמה צפים ועולים אך במקום שיפעילו את האישיות המהופנטת על ידי החושים בדרכים מוכרות, זכרונות אלו מובנים אחרת ומאפשרים בחירות נכונות יותר ביחס למציאות.
אז – יכולים החיים להשתנות.