העצמי במעבר: "הכל אפשרי, הכל זמין ומצוי בתנועה בכל עת".
ימים עוד יגידו וידגימו איך המציאות החדשה שלנו, הפנימית, הארצית והעולמית תתנהג ותתרקם, לאור השינויים התודעתיים העצומים שמתחוללים.
כפי שכבר הזכרתי לא פעם- מעולם לא היינו בנקודת טרנספורמציה שכזו כאנושות, ולכן אין לנו נקודות התייחסות להישען עליהן. למי? למה? במי או במה להאמין? הרי אלו הן השאלות העיקריות של המפרק הגדול.
הבנה אחת כבר נחתה אצלינו לאחרונה, סוג של נחיתת אונס, והיא, שאין לנו מספיק דמיון כדי להכיל את האפנים, שבהם מתפרקת מציאות, שיסודותיה התפישתיים הגיע זמנם להתפרק.
כתבתי על כך, שזה לא מקום לאבד אמון או אמונה ברעיונות טראנספרסונאליים, רק כי השכל לא מסוגל לקלוט את האופן, שבו פירוק פרדיגמת מציאות מתרחש. ההיפך הוא הנכון: זה הזמן והמקום להרחיב את יכולותינו לקבל מציאויות, שהן רחוקות מיכולת הקיבולת השגרתית שלנו, ולשדר לשכל הלוגי: תתרחב, כי יש עוד.
הרבה חשים שהמציאות שלנו בשפל.
גאות ושפל, הן תופעות שהתרגלנו לראות אותן מתרחשות אחת אחרי השנייה, לא בו זמנית– עד לעת הזו של התלכדות הזמנים.
המציאות התודעתית שלנו כעת היא כזו, שבה גאות ושפל מתלכדים ונפגשים בממשק אחד.
כל הלמידה שלנו, והיכרותינו את עצמינו לאורך הזמן הכרונולוגי, כל זה זמין לעצמי האינטגרטיבי בבת אחת, לקראת מה שטרם נחווה. (קוראים חדשים מוזמנים לקרוא מאמרים מהשנה האחרונה).
בפאזה החדשה של העצמי : "הכל אפשרי, הכל זמין ומצוי בתנועה בכל עת" (ראו מאמרי האחרון פה), הלא אפשרי והלא שגרתי הופך לאפשרי: גאות ושפל נפגשים בנקודת ממשק אחת דינמית. אולי לאוקיינוס פיזי זה לא אפשרי, לים התודעה זה כן.
מה זה אומר?
כדי לראות גאות תוך כדי שפל צריך להאמין ברעיונות לא שכליים, ברעיונות מטאפיסיים מהסוג שעליו אפשר לקרוא כאן.
זו שאלה של אמונה, בעיקר למי שקורא כאן ומאמין שעולמינו אכן עובר טרנספורמציה ענקית, שמקורה יקומי ולא מאתמול. כמו ספיראלה מדויקת אפשר לשרטט את מהלך השינוי מהמרחבים הגדולים עד לחלקיק הנקודתי.
ואם זה נכון בעינכם, איפה תרשו לזה לפגוש אתכם מבפנים?
לאן כל אחד רוצה להסיע את השינוי הפנימי שלו? זו שאלה טובה לסופ"ש. מאיזו נקודה לאיזו נקודה אני רוצה לנוע מבפנים, דווקא כשגאות ושפל מתלכדים?
ואולי, רק אולי, נעסוק הרבה פחות בשאלה: למי אני מאמין?
ונתעסק ב- במה אני מאמין?
התפישה הפטריאכלית לדורותיה, שמתמוססת כעת גם היא, נשענת הרבה על השאלה הראשונה. ממשל, משטר, פוליטיקה, מלכויות, קיסרויות, מנהיגים מכל סוג ומין, ראשית מטפלים בסוגיה של: למי תאמינו?
שאלת ה- במה אני מאמין? הזדקקה לרוב למהפכות, שיצאו נגד אלו שדרשו שיאמינו להם.
(למען הסר ספק, אני מבטאה ראייה היסטורית ולא פוליטית מקומית).
לשאול את העצמי במה הוא מאמין, זה יותר מורכב, זה לוקח אותך פנימה אל הערכים הפנימיים שלך. כבר עכשיו אפשר לראות איך אצלינו מתרגש מעבר עצום מ"אני" ל- "אנחנו" כערך לאומי. מיזמים, שירותים, אספקה, תקציבים ואין ספור התגסויות אזרחיות מחליפות שירותים ציבוריים חסרים. זה ביטוי עצמתי לתנועה הזו.
קחו את האמונה באל התנ"כי, שעוברת שינוי אוניברסלי ענק בדורות האחרונים, ככל שידע מטאפיסי והחיפוש אחר ביטויי הרוח, שלא במסגרת דתות ממוסדות, מתרחבים והולכים.
זה מעבר מעמדת- "נעשה ונשמע" קולקטיבית, לאמונה בקיומו של הניצוץ האלוהי שמצוי בכל; להקשבה לקולו הפנימי, שאינו עובר תיווך דרך דמויות חיצוניות.
איני מבקשת להציג את תפישת האל המסורתית (כלל עולמית) כשגויה. להיפך, היא היתה נכונה למצב התודעה דאז, וכשלב בהתפתחות העצמי האינטגרטיבי. היא היתה חיונית כדי לבדוק אם הניצוץ יצא למסע התעוררות לאורך הזמן.
לפי התיזה הזו, לא רק שהאל אינו עסוק בחרון אפו או בלהיות אל נקם, הוא מביט בסקרנות אחר ההסכמה לפרוץ את תקרת התודעה, שהונחלה לאנושי מבראשיתו, לפיה האלוהות חיצונית לו ודורשת ציות.
על פי ראייתי, זו תכנית התפתחותית מוסכמת מראש, שאמורה היתה לשים לנו מחסום אמוני, כביכול בלתי ניתן לפריצה, סביב דמותו של האל: מה הוא חושב, רוצה או מבקש מאיתנו?
אלא שהגיע הזמן שבו ציות עלול להפוך לסיוט.
התודעה העולמית בהתעוררות, והגענו לנקודה מיוחדת, טרנספורמטיבית ומאתגרת, שאצלנו עוברת דרך כאב, כעס, עלבון וחוסר אמון. אבל, אם יש לנו צורך בזיכרון כעת, הוא לא בסיפורי חיינו, שנבנו על ערכים ועמדות שתחזקו את העולם שהכרנו. יש לנו צורך בזיכרון שנחסם על ידי הטבעות אנרגטיות במוח שלנו ושהופך את הסמוי לגלוי.
זה זיכרון ששייך לרובד תודעה מתעלה, שבו יותר אנשים נזכרים מי הם באמת.
זה הזמן לחפש בפנים, למצוא, לחדד, לחקור או לשנות אם יש צורך, את המרכיב האמוני שלנו. במה אנו מאמינים?
להכיל שפל, שהוא פוטנציאל לגאות בו זמנית זה לא קל.
לא כולם מסכימים, ולא לכולם יש אותם מקצבים. אבל זו נקודה שבה, על פי ראות עיני, ניתן לגעת בחוסן, בעצמה ובעיקר באמונה חדשה בעצמי וביכולותיו.
אמונה, כי כל מה שנמזג ל"עכשיו", שייך לבחירה להיות כאן ועכשיו, והוא שלי: גם זה שלי וגם ההוא. וכשיגיע הרגע, אני אוכל לראות את הגאות שבי גם כאשר המציאות החיצונית נתפשת כשפל.