"נקלעתם ללולאת זמן" – אומרים הקוסמיים בתקופה האחרונה.
בלשון מטאפורה, המציאות, כביכול כלואה בבועה ,שיש בה אלמנט של עוצר, ואקום של מציאות, ולכן מפלס החרדה האנושי, כמו גם תסמינים נפשיים אקוטיים נוספים עולה. המציאות מבחינת הזמן הארצי אמנם נעה, מבחינת תכנים משמעותיים היא כאילו כלואה בבועת זמן ומחפשת דרך להיחלץ.
ביקום המתפשט לאין סוף, נוצרות כל הזמן הולוגרמות הוויה חדשות. של מה שאתם סבורים שהוא ה"עצמי" שלכם, של קונסטלציות כוכביות, גלקטיות ובאותה נשימה גם משפחתיות, ממשלתיות עולמיות…הכל מושתת על דפוסי אנרגיה שמבטאים קונסטלציות התייחסות בין מרכיביה. והכל רועד ומשתנה כעת.
המעבר, מהולוגרמת קיום אחת לאחרת, כרוך, בין השאר ביכולת שלנו להתעורר, תודעתית. להתעורר פירושו להיחלץ מלולאת הזמן שהפרט/העם/העולם מצויים בה, כי בתוכה אנו חוזרים על מצבי עבר אקוטיים, אך מייחסים אותם להווה, עם כל העוצמות האפשריות ולא רואים את ההבדל בין אז לעכשיו.
בלולאת זמן אנו עוברים דרך תכנים דרמטיים מן העבר, שם הותרנו רסיסי נשמה. אנחנו מתייצבים בפני האפשרות לאסוף אותם, ולהשתמש בהכרה ובתודעה החדשה, המנצנצת בנו כמוט קפיצה רב עצמה. להיחלץ מהלולאה, לפרוץ את הבועה, שמהופנטת על ידי אשליית המציאות החושית.
אין מישהו שלא עובר דרך בועת זמן שכזאת, אבל זה לא קורה לכולם בו זמנית. להיחלץ מלולאת זמן זה לראות את ההזדמנויות החדשות – גם במצבים ותיקים ועתיקים.
בהולוגרמה שמתהווה, יש אינספור אפשרויות הגשמה, השאלה אינה: "מה יש לרפרטואר החדש להציע לי"?
אלא, האם נברא את עצמינו בצלמנו ובדמותנו המוכרים, או שמא ננוע מתוך מודעות גבוהה יותר, שצמודה לתורת הכרה חדשה. או אז, הסתברות קיום חדשה הופכת אפשרית.
בדרך אולי לא הכל פתיר, אבל הוא ניתן להכלה באופן חדש: עברתם דרך משהו מוכר אבל חוויתם חוויה חדשה.
עזבו את התוצאה המיוחלת, או את השאלה אז מה יהיה? תתמקדו בדרך, תשאירו את התוצאה ליקום ולנשמה שלכם, שמחוברת אליו באופנים שאתם לא יודעים.
אור יודע את הכיוונים שלו, וכשהוא מוגשם כחלקיק אנושי הוא זקוק לדרך, אבל תזכרו שאתם האור הזה, במצב לא מוכר לכם, ויש לכם כיוון וכוונה. זו האינטואיציה שלכם, ההדרכה שלכם; אתם האור שיודע את דרכו.
השינוי העיקרי בהולוגרמה החדשה של כל אחד מאיתנו, מעבר לעניינים אישיים, הוא שמרכיב הפיצול והנפרדות ילכו בדרך לאיבוד.
בהתהוות החדשה שלכם, יש שלם, שנבנה דרך מצבי חיים שעוברים דרך ההיפך: התפרקויות וקריסות של קשרים, יחסים בתוך משפחות, תבנית הנפש וכדומה.
מוטיב מז'ורי בשינויים עוצמתיים, שקשורים במערכות יחסים במשפחות, בזוגיות וכדומה, הוא מוטיב ההשתייכות. למי ?למה? באיזה אופן אני שייך? או לחילופין: תחושת חוסר שייכות.
הקשר, בין הדינמיקה של האישיות לבין הדינמיות של הנשמה, תמיד קיים במערך הנפש. בעתות שכאלו, שלא היו כמותן, האופן שבו פועם הממשק, בין האישיות לנשמה, בין הארצי לרוחני, בין האלוהי לאנושי, הממשק הזה משתנה.
לכן נושא השייכות, לאדם החדש בעולם החדש מקבל תפנית חדשה : מדובר בהזכרות בהשתייכות לעצמי הנצחי, האלוהי, בהתעוררות למוטיב ההשתייכות לתודעה האלוהית כאילו מוטיב הפיצול והנפרדות מתמוססים מבפנים.
נוצר פוטנציאל טרנספורמטיבי, שאינו עוקב אחר תהליכים רגשיים -אישיותיים מוכרים. כשהממשק המשותף הזה, הנשמתי -אישיותי, מצליח לעבור דרך לולאות זמן ; "בועות זמן", שכמו תקליט שחוזר על עצמו משמיע את אותן המנגינות, נוצרת קונסטלציה חדשה בין מערכי רגש, תפישה, וחשיבה, שמשפיעה על מנגנוני האגו בתפקודיו השונים.
עיקר הכוח והתנופה -מקורם בהכרה ובתודעה חדשה שאינה מאמינה יותר בפיצול.
הטבעת הפיצול והנפרדות במוח ממשיכה להתערער ולהתערבל, וההכרה הבלתי מסויגת בהשתייכות למקור הבית הקוסמי מתבססת והולכת.
אשליית המציאות הפיסית החושית מתפוגגת אף היא.
אני רואה בימים אלו תהפוכות קיצוניות בעבודתי: מצד אחד התפרקות של משפחות או של מבנים פנימיים -נפשיים עד כדי דיכאון עמוק, חרדה עד קריסה נפשית, ומנגד גם ההיפך הגמור. מצבים דיכאוניים כרוניים שמתרחקים והולכים, יכולת לקום ולהתגבר על כניעה לאלימות רגשית, להטרדה ולהתעמרות של שנים ארוכות ועוד הרבה.
אנו עוברים מהלכים רבי עצמה שמטלטלים עולם ומלואו, מבפנים ומבחוץ, ומעוררים שאלה מטאפיסית מעניינת: האם במסגרת המציאות החדשה, הסוערת, המתפרקת והלא וודאית שנדמת כמפחידה, האם במציאות הזו, יש בכלל אפשרות לחבור לשקט? האם שלווה, שמחה ואפילו אושר הם ערכים "מנותקים, הזויים ובלתי אפשריים בעליל?" נכון לעכשיו?
או שמא, דווקא היכולת לגעת במשהו מהבית, וההתעוררות הפנימית, דווקא מאפשרים את הפרדוכס הזה.
האם זו סתירה? האם זה פרדוכס להכיל את שני ההיבטים הכביכול מנוגדים הללו?
ובכן, למי שראה את הסרט "אופנהיימר" (ובעיקר למי שטרם): הוא שואל שם את חבריו הפיסיקאים: איך האור יכול להיות גם גל וגם חלקיק בו זמנית? הרי זה פרדוכסלי!! נכון, הוא עונה, וזה עובד!
אז איפה השאלה שמה אתכם? האם שוב תחפשו נקודת הזדהות אחת? תתפצלו ותצטרכו לבחור בין להיות גל אור או חלקיק חומר? או שתמצאו את הדרך להכיל את הסתירה המטאפיסית הזו.