גם לכאוס יש "סדר" משל עצמו; הצורך בהתכנסות

אתמול פגשתי בחור צעיר, שסיפר לי קצת איך הוא מביט על מצבי שיש בהם פוטנציאל למתח או חרדת ביצוע. מי לא מכיר?
במסגרת עבודתו, הוא מוצא עצמו לעיתים קרובות מול קהל, וכמו אחרים גם הוא חש מתח לפני כן. "אני (כך הוא) לא מרגיש מתח או חרדה מעצם הביצוע שלי מול הקהל. אני אוהב מאוד את העבודה שלי, ומאוד נהנה ממנה.
אני חש מתח רק ביחס לצורך להגיע לשם בזמן, לבוש כמו שצריך. אם החלק הזה עובר בשלום, לא ממש משנה לי אם זה היה "מוצלח" או לא.
אולי אשכח משהו, אולי ההסבר שלי לא אהיה במיטבי וכו, לא ממש משנה לי, כי הגעתי בזמן לעשות את מה שאני ממש ממש אוהב לעשות".
באמת? התעניינתי (נדהמת מהבגרות הזו) איך זה מתאפשר לך ככה לשים את כל השאר בצד? "מתאפשר, נעניתי, כי שם אני הכי פוגש את עצמי".
מה שנקרא: Get me to the church on time, הרי שם אפגוש את מי שאני איתו הכי אוהב להיות.
בתוך כל מערבולות השינוי, כל אחד מאיתנו אולי בפאזה משל עצמו, אבל כולנו כך או אחרת פוגשים את העצמי המשתנה, וכדאי שזה יהיה מישהו שאנו ממש אוהבים. לא?
הנה הקוסמיים:
"גם לכאוס יש "סדר" משל עצמו; יש בו מרכיבים של גרוד הקיים, וערבול, יש בו ויתור, מסוגים שונים, כמו גם טלטלות ומערבולות, בעוצמות וברבדים שונים.
צריך להביא את הבנאי עם הבולדוזר הרציני ביותר כדי ליצור את ההרס של מה שנותר כדי לישר את השטח ולאפשר בנייה חדשה.
זו רוח שזורעת פורענות אך גם יוצרת אפשור, לכל מי שער לה. יוצרת אפשור לפרק ולפוגג את שאריות התחזוקה של מה שאינו נכון או מתאים.
נדרשת רגישות גבוהה ועדינה כדי להבין, שזה רובד תודעה שיוצר טרנספורמציה, ולכן נרצה לדבר היום על אלמנט חיוני בתוך סערת השינוי, והוא: הצורך בהתכנסות פנימית שחלק נאבקים בו.
תחושת הצורך להתכנס מבקשת מכם לשתף פעולה עם זמן, שכמו עוצר מלכת ברמה האנושית, אך ממשיך בתנועה מעגלית ברמה היקומית. זה "זמן ביניים" בין מימדים, בין גרסאות של העצמי וביטויו, זמן שבו הנחש משיל את עורו, כדי לחשוף את העור החדש.
הנשל, הנושר מאלו העוברים תהליכים טרנספורמטיביים, צריך להסכים לנשור, אלא שהעצמי, שחושש להישאר חשוף, ללא ידיעותיו ופרשנויותיו על עצמו ועל הסביבה, עלול להתעכב דווקא בשלב ההתכנסות.
לא כולם חוששים מהתכנסות זו; המודע יודע, כי הוא זקוק ליותר זמן פנימי, ומבין שיהיו לכך השלכות זמניות לגבי החיים.
המודע יודע, שהוא כמו אותו נזיר, שלוקח פסק זמן, כדי להגיע להארה, שלא ניתן להשיגה אם ישאר ברחוב הסואן שוקק החיים.
אך ישנם גם אלו, שעצם ההתכנסות ומשמעויותיה עלולה לעורר אצלם חרדה סמויה. הם לא בהכרח יודעים למה ליחס תחושה זו ולכן והיא עלולה ללבוש צורה של חשש אחר, יותר זמין למודע.
יש גם אלו, שיהיו מודעים לתחושה, הקוראת להתכנסות קצובה בזמן, אך עלולים להיאבק בו מפני שלא ברור להם מקור הצורך. הוא עלול להתפרש כעצב, דיכאון או כל מצב רגשי ממנו הם מבקשים להימנע, ולא להיכנע.
מתקיים בקרבם הצורך, להימנע מתחושת בדידות או התנתקות בשל מצבי עבר.
מדובר באפשור פנימי חשוב, של התכנסות טובה ומיטיבה, במסגרתו יכול עורכם הוותיק לנשור, תוך שאתם ממתינים באהדה פנימית ובסבלנות, לכל תא ותא, שמתחדש כעורכם החדש, ואשר אתו תצאו שוב אל החיים השוקקים.
לא מדובר בהסתגרות מפני העולם אלא בהעדפת עצמכם. לא מתוך עצב או צער אלא מתוך שמחה, של שהייה מבורכת עם העצמי, שמלטפת אותו כאומרת: איזה יופי להיות איתי!