דברים חדשים נבראים בשקט ולא מתוך פעולה- חלק ב'

דברים חדשים נבראים בשקט ולא מתוך פעולה- חלק ב'

מה שקורה כעת בנפש, שובר את ההבנות שלנו, לגבי האופן בו ה"עצמי" פועל, מפני שאנו ערים לאישיות שמתפתחת פה ועכשיו, ודי עיוורים לגבי הנשמה וכוונותיה.

שני אלמנטים הופכים את תהליכי הנפש למורכבים במיוחד כעת: הראשון, הסינכרוניות המשתנה, שבין מציאות פנימית לחיצונית, השני הוא השינוי ביחסי אישיות- נשמה.

סינכרוניות היא ביטוי שיונג התייחס אליו, כמקום המפגש שבין שתי המציאויות: רוח וחומר. אנו יודעים באופן אינטואיטיבי למשוך ולמגנט לחיינו את ההתנסויות הנכונות לצורך הלמידה שלנו.

כוונות פנימיות (חשבתי עליך) מתממשות דרך אירועי המציאות (והנה התקשרת!!) . זו הדוגמא הפשוטה והפופולרית ביותר לסינכרוניות, יחד עם אלו "שמזמינים חנייה" מראש. פנגו תודעתי יש להם.

נדמה לנו, שיש זמן שמצוי בתנועה, הוא עובר על פנינו ומותיר את אותותיו. למען האמת אלו אנו שנעים בזמן – במרחב, ומשתנים בדרך. אנו עוברים דרך גלגולי עבר, דרך חוויות קודמות, והמודע האנושי לא יודע זאת. הגוף יודע, התודעה יודעת החלומות שלנו יודעים.

האדם הער אינו יכול לדעת, שהוא עובר שוב, למשל, דרך זיכרונות ממצרים העתיקה, שם פרח כהונה התמודד עם דילמה פנימית מכאיבה, שבין התמסרות לקדושה להתמסרות לאהבת בשר ודם. ומישהו אחר, לא ידע שהוא כבר אינו פילוסוף צעיר, שלאחר שנות הסתופפות רבות בבית ספרו של פילוסוף מפורסם, החליט לפתוח בית מדרש עצמאי, אלא שהאוהב הפך לאויב, והכשיל אותו בכל דרך אפשרית (סיפורים מהקליניקה).

הדילמות שמתגלגלות בזמן יכולות כעת להתמוסס, אבל צריך להבין קודם באיזה תחפושת הן באות הפעם, כלומר, ממה או ממי בעצם יש להיפרד?

התודעה שלנו הרי תמיד שוטטה בגלגולים קודמים, אז במה אלמנט זה שונה עכשיו?

הפעם, הפער בין האנרגיה הישנה (גלגולים קודמים) לחדשה (השינויים המתחוללים בנו) הוא גדול, ומקשה על הסינכרוניות. קשה לנו לווסת, ליצור את הגשר בין שתי המציאויות, אנרגטית.

אם פעם גלגולי חיים הסתנכרנו דרכינו באיטיות: למדנו, שחזרנו והתפתחנו לאט יותר, הרי שכעת הם עוברים דרכינו הרבה יותר מהר, והפער בין אנרגיה ישנה לחדשה מקשה עלינו.

זה אלמנט ראשון.

השני, קשור ליחסי נשמה-אישיות. על פניו, מגלגול לגלגול הרוח בוחרת לה אישיות שונה לצורך גיוון הלמידה. היה חשוב שישמר פער מסוים בין אופי (הנשמה) לטבע (האישיות), כך היא מתמודדת עם מגבלות החומר.

כעת, ככל שההתמרה בעיצומה, האישיות המודעת אמורה להתמזג עם המבנה הנשמתי, להיטמע, ולהסכים לאינטגרציה. כתבתי על כך לא מעט, על האישיות  "שעומדת על רגליים אחוריות כמי שמצויה בהישרדות".

זה אלמנט שני ולא פשוט.

השקט, שאנו מדברים עליו, אמור לאפשר את הדיפוזיה של האישיות- על פניו ההיפך מהלכידות, שמהווה בסיס ליציבות נפשית. אני רואה בקליניקה מצבים נפשיים חריפים, הרבה חרדה, תחושת קריסה פנימית, שניתן להבין אותם באופן שגרתי על רקע מציאות החיים העכשווית.

האישיות מוצאת את עצמה שותפה, בעל כורחה, למהלך לא שגרתי.

אבל זה כבר לא מספיק לנו. הדיאלוג שבין נשמה לאישיות משתנה, ועל פי ראייתי, הפסיכולוגיה החדשה מבקשת להתייחס למכלול השלם של העצמי.  זה כבר לא מספיק לנו ללמוד לערוך הפרדה ביננו לבין דמויות בעולמינו, "לא להתערבב" עם רגשות או דילמות של אחרים. חשוב לנו לדעת להפריד את דמותינו העכשווית מדמויותינו העתיקות. אנחנו בעלי יכולות אחרות, עם בחירות נרחבות יותר.

 

מדוע זה מקשה?  הנה הקוסמיים:

"הדיפוזיה של האישיות מבקשת ליצור מרווחים דווקא במקומות, בהם עבדתם כדי ליצור חיבורים, עוגנים. אתם רגילים לשאוף לאינדיבידואציה של העצמי האינטגרטיבי, כבעל לכידות ויציבות, ואילו אנו מדברים על מהלך פסיכו רוחני, בו האישיות יוצרת לכידות מסוג חדש עם העצמי הנצחי, נטמעת בתוכו.

כדי שזה יקרה אתם זקוקים לאותם מרווחים, ואתם צריכים לא לפחד מהם.

מה יש במרווחים: שקט, אשר ממנו יכולים לצמוח דברים חדשים. הוא חמקמק. בא והולך, מגיע, נשאר, מאפשר ואז נסוג. מסתגר וטוען שסוגרים לו את הדלת, מצרים את צעדיו.  מאחורי כל זה ישנה מהות פנימית, המבקשת לפרוץ : זהו ניצוץ שמכיר את השקט הזה על בוריו.

 

כדי שהעצמי יוכל להתמודד עם כל זה אתם מוזמנים לחבור לשקט. מדובר בשקט אלוהי, שאינו מצוי בסתירה לתנועה, מפני שהפריצה התודעתית, שהפלנטה עוברת, אינה ניזונה עוד ממה שכבר היה.

קבלו את המציאות שלכם, חבקו את הרגשות ואת הפחדים, נסו להבין את מה שקורה לכם בשפה חדשה, כזו שמתארת את מהלכי הנפש האינטגרטיבית: הנשמה והאישיות יחדיו."