בוקר חברים
המאמר היום די מסביר את עצמו. אף פעם לא נעצרנו, כבוגרים, לחשוב על נושא ה"לא להיות נפרד". לגדול כאינדיוידואל פירושו לחתור בדיוק להיפך הגמור: תדע מי אתה, תעמוד על שלך, דע לאן אתה הולך וכו. כל התורות הפסיכולוגיות עוסקות בנושא האוטונומיה הרגשית כאבן דרך התפתחותית וחשובה. כשזה נתקע או מדשדש זו תקלה בעולם הרגש וביחסים עם הסביבה.
נראה שאחד היסודות התודעתיים הבסיסיים ביותר לבריאת העולם הזה, מנגנון הפיצול, מתפרק לו, בעיקר במוח שלנו, גם אם באיטיות. למה במוח? כי שם מתרחשת תפישת המציאות.
אין לנו שמץ איך לחיות את החיים ללא האלמנט המארגן הזה. הוא אינו נעלם באחת, הוא מנהל משא ומתן עם התפישה החליפית, של "אחד" שלם.
השכל מבין זאת האינטלקט יכול להסביר זאת אך ההוויה האנושית לא יודעת לייצר את המהפך באחת. זה כאוטי וסוער לפני שיתארגן.
זה על פי הבנתי איפה שאנו נמצאים עתה- עם כל ההשלכות והנגזרות.
הנה הקוסמיים:
"שברים ורסיסים, ריח אבק של לבנים שנדרסו ונגרסו, מבנים שקרסו ואבק דק נישא באוויר,
התפרקות של היבט משמעותי, תודעתי הכרחי וחיוני של כל הזמנים כולם. אבן שואבת שסביבה נבנו החיים. כזו היא הטבעת הפיצול.
כל תא מתפצל כדי לגדול ולחיות.
כל תינוק מאימו.
עמים התפצלו התפרקו והתאחדו לחדש.
ממשלות התלכדו והתפצלו.
מדע, שהחליט לעקוב רק אחר הנקלט בחושים ואז פרץ לכיוונים חדשים ועולם רגש, שנדמה כאילו מתפצל כעת לשניים אבל רק כאילו, כי יש פיצול באופן שבו האנרגיה החדשה עוטפת את העולם.
היא משרה עליו לעיתים רוח טובה מיטיבה וחדשנית ולעיתים עדיין נמזגת, מתערבבת ומחפשת את דרכה בינות לשאריות האנרגיה הישנה אשר, מנוכחותה אי אפשר להתעלם עדיין. לכן, למרות שהפלנטה בדרכה להתעלות אל מצג ה"אחד" היא פועלת עדיין באופן מפוצל.
בין ההכרה בצורך להתמזג עם מקור השלם, לבין ההקצנה והקיטוב, נמצאת החרדה פן ההתמזגות משמעה כליה של החלקיק הנבדל.
בין דו שיח למאבק, ישנה התמרה פנימית אצלכם במוח, שם ישנה הכנה להמסה יותר אקטיבית של הטבעת הפיצול.
העצמי האנושי האינסטינקטואלי -קדמוני יוצא למאבק בקדמה.
הוא זוכר את רגע הפיצול כרגע של לידה, הוא זוכר את רגע הנפרדות כרגע של חוויה שעיקרה אינדיבידואציה של החומר. הוא זוכר רגע מכונן ומשמעותי בבריאה של הפלנטה ובבריאת העולם.
רגע הפיצול הוא רגע חמקמק שמביא איתו גם את האפשרות היחידנית, את הקול העצמאי את ה"אני", את זולתי, את כוחותיי רצונותי והישגי.
רגע הפיצול מביא עימו גם שסעת (סכיזופרניה) או אי בהירות ברמה נפשית, דרך מנגנוני אישיות שמפצלים יתר על המידה עד כדי מחלת נפש או הפרעתה.
הפיצול- כאפשרות לראות תוכן, שעומד בזכות עצמו, כתחום מדעי המתפתח על פי איכויותיו וכיווניו ומשיג ידע מיוחד לו.
הפיצול, כפסע בין ראיית העצמי שמיטיב עם עצמו לבין ראיית העצמי הפוגעני אם בעצמו או באחרים.
הפיצול הוא מוטיב עליו נבנתה פרדיגמת החיים לדורותיה. אין לכם כל זיכרון אנושי פה ללא אותה הטבעה אנרגטית, החוזרת ו"מתלבשת" במוחכם בכל פעם, כאומרת: אתה הוא! את היא! ולא אחר.
אין לכם זיכרון לחזור אליו, ואין לכם ידיעה לשעוט אליה, אלא רק בהוויה האלוהית פרימרית השוחרת פני יקום שאין בלתו אלא רק במסגרתו.
רגע הקריסה של מבנים, של כל אשר נחווה, התאפשר, לימד, פיתח והיה העולם הישן, הוא רגע שבו כאוס מסוג חדש הוא הכרחי, בדיוק כמו כעת.
השלם האחד, הרואה את כל היש כחלקיו הוא המחשבה המטרידה והמפחידה ביותר את העצמי האותנטי.
בעוד העצמי החושב, האינטלקטואל, המפותח והאנושי שואף אל זו המטרה ורואה בה יעד להשגה, העצמי הראשוני, שאנלוגי לבריאה מקדמת דנא אינו מבין: הכיצד?
אין זאת אלא כי אחד מן השניים עומד להיות מושמד.
מוטיב הפיצול הוא הוא המוטיב, סביבו נבנו מערכות החיים. נראה שהוא עמוד התווך ואם הוא מתחיל להתערער או לקרוס, העולם מאבד את דעתו.
לכן, מצבים שנראים כנכונים, נחוצים, ברורים ומיוצגים על ידי שאיפה לקדמה ולהתפתחות לפתע נסוגים, כאילו חזרו בהם מהחלטתם; שינינו את דעתנו.
פתחים לתפישות חדשות לשינויים אישיים, תרבותיים, מדיניים לפתע נראים כאילו מצטמצמים ונסגרים, והעולם כמרקחה, מפני שהעצמי הנצחי, בתוך כל אחד, מכם עובר טלטלה ובוחר לו עמדה.
יש רק נקודת מבט אחת בימים סוערים אלו שיכולה להכיל גם סדר וגם אי סדר: מבטו של השלם, אלא שהשלימות הזו אינה אפיינית למוח דואלי. דואליות זו אפליקציה שמחייבת זיהוי פרטיקולרי, נפרדות.
מדובר בצורך נרכש להיות נפרד כדי לשרוד, שמתבקש כעת לשתף פעולה עם היכולת לראות שלם בכל רגע נתון, ללא צורך לקחת צד, לראות את החיים שנמשכים בתנועה מתמדת, ללא מאבק על הישרדות. לשון אחר: המאבק ההישרדותי סימל את החיים עצמם.
זו הטבעת הפיצול והדואליות, שהשתמשתם בה לאורך מעברי החיים כדי ללמוד דרכה.
במיטבה, אתם רואים גוונים וניואנסים של דבר- כמה קולות שרים הרמוניה במקהלה? כמה כלים מנגנים את היצירה? חלוקת קשב מתאפשרת באמצעות הטבעת הפיצול.
בעולם של נפרדות זיהיתם גוונים של החיים עצמם בכל מקום ומתוך כך העמקתם את חוויית החיים שלכם והתפתחתם אבל שוד ושבר! העולם רוצה לחזור הביתה.
ההטבעות המוחיות עברו אתכם ממערך חיים אחד לאחר וכדי שהן תוכלנה לפעול במרקם האנושי הן צברו רטט של חיות וחיוניות. כל תכנה שמוטבעת בכם ומלווה אתכם צוברת רטט חיוניות – אי אפשר למחוק אותה בלחיצת מקש. יש לה כוח הישרדות. בעבורה היא נלחמת על קיומה ועל מה שהיא באה לעשות.
ברגע שמפסיקים ללמוד את ערוצי החיים דרך המוח הדואלי אין לתודעה בעיה להוביל את החיים בשבילים שונים לגמרי גם אם הם נראים "סותרים" את השבילים הקודמים. השלם מנגיש את עצמו יותר מעולם הנפרדות. המשחק במרחב הזה איטי ומהוסס כי החוויה האנושית לא מכירה אותו.
זה ניסוי ותעייה וטעיה : יהיו רגעים כאלו ויהיו אחרים. להביט על המציאות מנקודת השלם זה לא פשוט. זה מוציא שדים מבקבוקים כי בכל פעם שהייתם כאן ופעלתם מתוך הישרדות הייתם בתוך פיצול.
בכל מסע למידה שממוקד ביסודות נפשיים שנולדו מפחדים נרכשים – פעלתם מתוך פיצול. בכל פעם שחשתם כאב ,סבל, תסכול, אבדן, כשנפש חוותה חוסר משמעות או עצב אלו הם תולדות של מוטיב הפיצול. הרגשות הללו הם חלק מהחיים עצמם ומהלמידה להיות אנושי, אך הרבה בתוך עולם הרגש עומד להשתנות מתוך כך שנקודת האיזון הפנימית משתנה.
תסכימו להיזכר שבחרתם להגיע לחיות את החיים האלו בתקופה הזו, עם כל האירועים האלו. תכירו בהסכמה לחיות את החיים האלו בדיוק.