אנחנו רגילים להתייחס למושג "תחושת בית", כאותה תחושה של חמימות, אהבה, של שייכות, קושי להיפרד כשמגיע הזמן, ורצון לעוד… אלה הן תחושות אוטופיות, משהו, שכולנו מחפשים אותן.
אבל- האם כל מי שתר אחר אלו (מי לא?) בהכרח גם נולד אליהם? האם זה מה שכולנו חווינו מרגע ראשון? לכולנו היו בתים חמימים, הורים מחבקים ואהבה חסרת תנאים? נסכים שלא ממש? אז מדוע, למרות השונות העצומה ביננו, אנו "נזכרים" ומתגעגעים ל"בית" באופן כה דומה?
מבחינת הפסיכולוגיה של הנשמה, אומרים הקוסמיים, "תחושת בית" היא התחושה הראשונה, שהתינוק חווה כשהוא מזהה, ברמה הנשמתית, שהוא אכן נולד לנשמות שהוא חתם איתן על הסכמות מוקדמות.
מה מתעורר אצלו במהלך החיים? מהם סעיפי החוזה שמציפים את עצמם, וכמו צעיף עוטפים את התינוק, ומאשרים לאינטואיציה שלו כי הוא אכן "בבית".
לדוגמא- אדם, שמתאר סוג של חרדה בסיסית, שמלווה אותו מאז ומתמיד. ברוח שיחתינו- מהבית. "קודם כל אני קיימת, אומרת החרדה. עכשיו שהתעוררתי, פיהקתי ומתחתי ידיים: מכאן ואילך יכולים החיים להתקיים ולהתקדם".
לא רק זאת, אלא שללא תחושת "הבית" הספציפית של כל אחד (בנפרד), העצמי נמצא כביכול, בסכנה, שכן אטמוספרה רגשית זו, היא חלק אינהרנטי מהסכם נשמתי שיש לעקוב אחריו כמו תכנית לימודים.
עד עכשיו; עד לביקוע גרעין התא (ראו מאמרים קודמים).
"אני מרגישה כמו אורחת, שמבקרת בחיים שלי עצמי", אמרה לי ידידה וותיקה לא מכבר.
הקוסמיים תארו זאת כ -תסמונת המעבר : "רוח, שמחד אינה שוקטת על שמריה. מעוניינת, מבססת ומוליכה את עצמה משלב לשלב, אל האור הנעלה ביותר…קורים דברים, שעד כה פרשתם כלא רצויים, כמו למשל התפרעות מערכת החיסון או תחושת "על יד עצמי" רגשית. זו אני, אבל גם לא…
על המטפיזיקה של תהליך ביקוע גרעין התא כתבתי בחדשים האחרונים. "התא עובר תהליכי פיצול והאחדה, פיצול והאחדה ברמה אנרגטית. בכל פעם שיש התפצלות יש ספורולציה: הנבטה ונביגה, שיוצרים תנועה חדשה ולא מוכרת באברוני התא. נוצרת מערכת תנודתית, לא מוכרת לאדם, שאמורה, עם תרגול, ליצור ממשק חדש עם המציאות, כזה שמאפשר תחושת "בית" חדשה.
בשפה שלנו- להיפרד מההיבטים הקרמתיים העתיקים.
" נוצרת פריחה חדשה של אפשרויות, שקשורות להכרה, כי הרבה מהנשמות פה מצויות גם בעולמות/יקומים אחרים. חלק באות והולכות ומסלול הלמידה שלהן הוא ארצי בעיקרו, אך יש גם נשמות שיוצרות מסלולי למידה מקבילים בעוד חלקי יקום".
מתנהל סוג של מו"מ אנרגטי, בין השהות בתודעת הכדור לבין ממשק עם מרחבי תודעה אחרים, כפי שהיא הווה אותם.
עד אשר נוצרת מרכבה.
"מרכבה, היא תבנית אנרגטית, של קישורים וחיבורים, של גלי אור, שמקורם בעולמות או ביקומים, אליהם מחוברת הנשמה. בכל פעם יצרה היא חותם של אור עד אשר נוצרת המרכבה.
המושג מרכבה, מתייחס לאפשרות תנועת האור, שאינה מוגבלת לפיסיקה המוכרת. היא נאספת, כשגלי אור, שמקשרים בין חלקי יקום שונים, אליהם קשורה הנשמה, יוצרים מבנה גאומטרי, שיחד יוצרים ממשק אור חדש.
איך יפתחו פוטנציאלים חדשים אם לא תפרצו את מגבלות התודעה המקומית שלכם? (מהו הבית?) איך תשתנה מציאות אם לא משתנה תודעה? אתם יוצאים מגדרכם, מעבר לגבולות הזיכרון הפלנטרי, מעבר למה שנאסף ונכתב, נלמד ונרשם פה. אתם לומדים לשוטט, איך אומרים, מחוץ לקופסה.
האישיות שלכם אינה יכולה לגעת בזיכרון הנשמתי. אבל כשהיא מאזינה למידע סמוי שנחשף בפניה, היא/אתם יכולים להבין איך מתרחשת התעוררות פסיכו-רוחנית מהסוג שאינו מוכר לפסיכולוגיה הרגילה, כי לא מדובר על אינטגרציה בין חלקי האישיות השונים ולא מדובר על ארגון האישיות. מדובר על ארגון הנפש כמקום המפגש של חלקי העצמי השונים.
אל תודעת הכוכב החדשה אתם מביאים את המרכבה שלכם, שנעה באמצעות הממשק הפנימי האלוהי, עם עדיפות לדלק של אמון ואמונה פנימיים, על פני פעולה חיצונית.
ככל שמרכבה זו מתרכבת, דרך התהליכים הפיסיו- תודעתיים הללו, כך מתחוללים יותר ויותר דברים, שאנשים מייחסים למקריות קסומה.
בשפתינו: התודעה רוקדת על הרבה יותר גלי אור, שפוטנציאל הביטוי שלהם כה גבוה עד כדי יצירת תנועה על- פיסית; אמצעים שנדמים כקסם או מדע בדיוני".
למי שקרא את ספריו של לי קרול: קריון, (הישות אותה הוא מתקשר), השתמש בסיפורו של אליהו הנביא, שעלה בסערה השמיימה במרכבת אש, (ספרו מ-2012), כדוגמא למימוש פוטנציאל ד.נ.א גבוה; מה שעבור חלק, עדיין בגדר סיפורי מקרא קסומים.