אין ספק שפסח ועצמאות מוציאים מאיתנו את מיטב הברכות על חירות על חדשנות בטח על עצמאות, אבל אני, בעוונותי, מבקשת לדבר בקול רם בשבחו של הפחד. לא הייתי מכירה, לא חירות ולא עצמאות בלעדיו – ולאורך זמן.
הזמן הוא משאב חיים הכרחי עבורינו.
שעה אחת, במרחב מסוים ביקום, שווה, נניח, שבע שנים בכוכב שלנו. הזמן הוא יחסי כשיש תנועה, כפי שמסבירה תורת היחסות של איינשטיין.
אנחנו מדברים כבר דקה שלמה (שנים …) על האצת הזמן, וזה נשמע מוזר לא? איך שעה עוברת יותר מהר משעה?
אנו מרגישים, שמצטמצם הפער שבין כוונה להתממשות. דברים קורים מהר יותר, כאילו שהפער בין הסיבה לתוצאה מצטמצם. אם זה ימשיך כך אולי נגיע לנקודה שבה הכל קורה ב-עכשיו, כמו במרחב נטול חומר. נראה אפשרי? ואיך ייראה העולם במצב הזה? מי אנו נהייה?
זה לא רק הזמן שמצטמצם, תנועת הזמן במקום מסוים מבטאה תנודה ורטט, תנודה היא פונקציה של תודעה, אחרת למה לנו לשנות תדר? רוצה לומר שאנו מצמצמים את הפער שבין תודעת הכל לתודעה האינדיוידואלית, מחפשים ממשק, סינכרון, הרמוניה חדשה.
כמו חללית קטנה, שיצאה לפני אלפי שנות אור מחללית האם, וכעת עושה את דרכה חזרה, היא מחפשת איך להשוות סחרור מהירויות כדי לעגון בה מחדש.
יש הרבה אלמנטים ששייכים לצמצום הפער הזה, והם ללא ספק חלק מרעיון האתחול החדש, הניטרליזציה של המטען הקרמתי שלנו, ולזאת אחראי הבנאי הגדול, שהחליט כי תודעת הכדור תשתנה- ושלנו עימה.
ועם כל הכבוד לכבודו, מבטו המשתנה של האל הוא אולי תנאי הכרחי אך לא מספיק. יש אותנו ואת המאמץ הקולקטיבי של כולנו פה, לדורות דורותינו.
בין חג חירות לעצמאות- לא חשבתי שאמצא את עצמי כותבת בשבחו של הפחד, אבל אותו אני בוחרת לשים על ראש שמחתי עכשיו.
כל פחד, כל חשש, כל חרדה שחוויתי, נדמים כנפרדים זה מזה, כשייכים או לסיטואציה, או לדמות או לחוויה, אבל זה השכל הקטגורי שלי שעורך את השיוך הזה. כל פחד מאתגר את הקיום, כי הוא נגזר משרשור של זיכרון העזיבה. החללית הקטנה משייטת באופן אינדיבידואלי ביקום העצום, רחוק מחללית האם.
בכל רטט של פחד מגולמת השאלה: ומה אם? ואיך בכל זאת? איך יקרה?
היכולת של הרוח לרעוד מפחד, קיימת בממשק עם האנושי, לא בהווייתה האוטונומית, ומי אוהב לאהוב את הפחד? אנחנו הרי ממושמעים: לימדנו את עצמינו לתור אחר התשוקה לחיות, למצוא את שמחת החיים, את החיובי, את מה שיש.
זה מופלא בעיני- תפקידם של פחדים וחרדות. הרוח באה כדי לחוש פחד, לא פחות מאשר שמחה. הוא מרטיט ומרעיד ויוצר שאלות כבדות משקל, אקיזסטנציאליסטיות, כמו גם שאלות דקות ועדינות.
יצר ההישרדות, הוא ההשראה הגדולה ביותר שיש לנו; אי אפשר היה ליצור הנעה שכזו ללא מרכיב פחד ההישרדות.
כדי ליצור הרמוניה חדשה, בין תנועת היקום לתנועה פה, צריך להתגבר על מה שמאט את התנועה: פחדים, דילמות וכו. מנגד, אלו יוצרים דרמות ודרמות הן אלו שמניעות את העלילה. סרט, ספר ללא דרמה? משעמם. היינו קצת תקועים, בדואליות הזו.
הזמן המואץ, הוא ביטוי לכך שמצטמצם הפער בין תודעה שבראה אותנו לתודעתנו אנו. זה קורה כשהסינגולרי מכיל את הכל והכל הוא נקודה סינגולרית אחת, ועל זה עובד האדם החדש בעולם החדש.
האם האנושות התגברה על הבעיה הסינגולרית? (נקודת המבט של היחיד) שאנשים יגלו אמפתיה ואכפתיות באופן מתרחב ומתפשט מעבר לעצמם ולקרובים להם?
לא בקלות מוותרת הרוח על הפחד, ולא רק מסיבות של הרגל, זיכרונות וכו. יש קושי להרפות ממנו כי אנו לא כל כך מכירים את עצמינו כיוצרים תמריצים פנימיים, כמובילים אקטיביים של השתנות – בלעדיו.
עוד מעט יישמעו פה מצהלות של יום העצמאות, יתרומם עשן נפנופי המנגל וכל הארץ דגלים דגלים לתפארת מדינת ישראל. לכן, אני מבקשת להצדיע לכל פחדיי שחוויתי, לכל החששות שליוו אותי בנאמנות ובחברות עמוקה, לתפארת הקיום שלי.
יחד עם ההתחדשות וההגשמה, אני מבקשת להודות ולהרים כוסית לכל הפחדים כולם. בלעדיכם לא הייתי פה, ככה, עכשיו.
2