לפני כמה ימים צללתי פנימה אל עצמי והבטתי בחוסר אמון. שלי. פגשתי את עומק הפער שבין הבנה אינטלקטואלית, של רעיון הרחבת התודעה (על פני תודעת הצמצום) לבין בקשת הרוח לשינוי רדיקלי.
מה זה שינוי רדיקלי בעבור הרוח? שהיא לא תזדקק יותר לשיעורים בזמן, לזיכרונות עבר מבוססי כאב וסבל, ריגשי או פיסי, כדי לוודא שהיא נזכרת שהיא לא באמת המופע המצומצם הנראה לעין.
יש פרדוכס תפישתי, בין השאיפה האנושית למזער סבל וכאב בחיים, לבין ההכרה כי כל ההתנסויות הללו הן חלק הכרחי מהתפתחות הרוח דרך החומר.
ביני לביני, הופתעתי, אני מודה, כשראיתי שאני מצויה בפער פנימי, לגבי אחד מהשינויים הגדולים ששייך לכרונולוגיה של צמצום. הרוח שואפת ומשדלת, מסבירה, מדגימה, מביאה ראיות לכל מה שאפשר כבר להניח מאחור, והעצמי האישיותי מתקשה לעכל.
אבל למה??
למה יש פה פער? תהיתי ביני לביני, מה הסיפור? המציאות שלי הרי מיטיבה, הגשמה ומימוש מתקיימים בה, והחיים שלי אינם מזמנים מאבקים אלא נינוחות פשוטה. אז במה נגעתי שם בפנים? מה בכל זאת מרגיש כמו "קשיי עיכול"? כמו אי נוחות מסוימת, שתמיד שם.
קלטתי משהו מאוד עדין. ממש איושה של רעיון. הקושי לעכל נינוחות לאורך זמן נגע במשהו קיומי בסיסי שאמר: מה, באמת החיים יכולים להיות כאלו לאורך זמן? מה, אפשר באמת להניח לרטט של דריכות תמידית להתפוגג, לא להיות על המשמר? אשכרה אפשר לסמוך על היחסים המשתנים עם היקום, שימשכו מסונכרנים לטובתי לאורך זמן?
אז מתי זה ייחלש ויתפוס אותי שאננה, רגל על רגל בקוסטה ריקה על החוף? (מרגריטה).
אם זה לגיטימי לתת לנינוחות להתפשט להתרחב, לראות איך המציאות נוצרת באופנים מדויקים יותר ויותר, אז- מה נותר לעשות??
זה העניין- לעשות. אני רגילה להיות זו שעושה. לא קל לי שהמציאות פועלת ועושה בשבילי. הנינוחות והפשטות מן השטן.
זה מה ששמענו מהקוסמיים בקליניקה לאחרונה, על האתגר שבמעבר מצמצום להרחבה.
"נשמה מפותחת, בעידן הזה, לא נזקקת יותר לכאב, כדי להבין מה עומד מאחורי הדברים. לאורך הזמנים הכאב לימד, והסבל יצר מסלולי התפתחות.
האם אתם עדיין "זקוקים" בתוככם, לכאב, כמורה מלמד?
האמת היא שאתם לא, והאמת היא שאתם כן.
יש בכם חלק שעדיין לא מאמין בפשטות ובאפשור, שנולדים מסנכרון גבוה בין מציאות פנימית לחיצונית.
מה מתעקש מבפנים לחוש כאב?
הפחד האנושי מקיפאון, מסטגנציה, מאבדן של העצמי, שמזהה את עצמו דרך פעולתו, עדיין לא דרך הווייתו.
דמיינו את הגרסה הנעלה ביותר שלכם, שבה הכאב עוזב אתכם. אתם רואים דברים בשלמות, באופן אינטגרטיבי. זו גרסת עצמי בה אתם יושבים לבטח ואינכם חרדים לא מיום כזה ולא מיום אחר, לא ממצב זה ולא מאחר, ועדיין מתקיים הפחד (לא מודע)מקיפאון, מסטגנציה.
בעוד אתם מעכלים את האנרגיה החדשה, מתורגמת ההוויה השלמה, חסרת הפחד הזו, לחוויה אנושית של שיממון.
מה שנאבק מבפנים, הוא החלק שמפחד מהקיפאון ומאבדן העצמי הפרטי, שהרי אם הכל שלם, הכל מסונכרן והכל מצוי בתנועה הרמונית, מה יהיה האתגר לפעול לקראתו?
מה יציב רף לטפס אליו? איפה אפשר יהיה לחקור, לחפש דרכים, להמציא וליצור? הרי התרגלתם שהרבה מיצירת החיים שלכם מגיעה מן ההיבטים הלא פשוטים, הלא שלמים. הרי באתם- "לתקן", אז את מה תתקנו ?
סופרים, מוסיקאים, פסלים, וכו: יש יצירה אמיתית שאינה נובעת מחיבוטי הנפש? ממשאלות שמחפשות תשובות? אפשר באמת בלי קונפליקט או דילמה?
כשאתם שם, מתדיינים, מחפשים, מתארים או צולחים- צומחת בכם תחושה של גאווה, של מסוגלות, של יכולת פיענוח. מבפנים, רועדת עדיין אמונה כי ללא הערכים האלה המישור יהיה משעמם.
אולי יהיה לכם מה שאתם רוצים, אבל תאבדו את הטעם לחיות תקומו בבוקר עם תחושה של: או קיי, בסדר, אז מה?
זהו מחסום אחרון לפני הכניעה הגדולה, ההזכרות האמיתית, ההצטרפות למרחב האינסופי ללא "פחד התאבדות".
ומה אז? כשהכל יגיע, יתארגן ויסתדר באופן מיטבי, ללא מאמץ, ללא סבל או פחד באמת קיפאון ושיממון האינסוף?
מצד שני, מי לא רוצה את האינסוף? אינסוף של אפשרויות, זו הרי ההכרה החדשה, זו התודעה החדשה והפיזיקה החדשה (קוונטים).
עומדת הרוח דרך החומר פוכרת אצבעותיה, מפלבלת בעיניה ומוצאת את עצמה תוהה אם זה באמת בטוח לחזור הביתה??
האינסוף מלא אפשרויות חדשות כרימון, זה נכון. עם זאת עדיין מתקיימת באנושי חרדת האין סוף, כמקום של היטמעות שאי אפשר לצמוח או להצמיח ממנו דבר.
זהו אחד מהמעברים המפוארים ביותר של תודעת מרחב אינסופי, מפני שאז ורק אז תבוא האקראיות.
יבואו החלקים הלא ידועים, הלא ניתנים לניבוי: אירועים, אנשים, רעיונות, יצירתיות, מן הלא נודע, וכך האינסוף הופך כלי לריפוי.