הבוקר, הקוסמיים ואני התעוררנו מוקדם כי היה לנו דיבור על זכרונות. הנה הוא פה, תיכף תוכלו לקרוא אותו. בסיום, כשהגעתי לפה לשים אותו על הקיר, צצה לי תמונה שפייסבוק הקפיץ מלפני כשנתיים במסגרת "זיכרון שכדאי לשתף".
מכירים את זה שפייסבוק מציע לכם להעלות גירה על זכרונות ולהריץ אותם שוב?
אז זו היתה תמונה שלי, באולם כנסים כלשהו, עומדת לפני פוסטר קיר ענק עם תקציר של "הפסיכולוגיה שלהנשמה", שהצגתי בכנס הפסיכיאטרייה הבינלאומי שהתקיים אז. הייתי כולי גאווה שהתוכן שלי התקבל לכנס הזה, אחרי הכל- עברנו דרמות וסערות כדי להגמיש את המיינסטרים המקצועי לטובת תכנים מטאפיסיים.
הכל קפץ לי מול העיניים עם התמונה הזו: הגאווה, המאבק שלי מלפני עשור על דרכי באקדמיה, הקשיים שחוויתי בדרך וכו'. והעיקר: נצחון הרוח! לא ככה??
בטח! אמרתי לעצמי, שווה פרסום חוזר! זה ציון דרך אישי משמעותי בחיי!.
ואז נזכרתי במאמר שהרגע נכתב דרכי- וחיוך אווילי עלה על פני.
אחרי הכל: מי אני ללא זכרונותיי??
אז לא, לא מפרסמת זכרונות, משמעותיים ככל שיהיו. הנה משהו מהעכשיו:
"האדם מחפש משמעות. מוכר? ( ספרו המפורסם של ויקטור פרנקל משנת 1946 על חוויותיו מאושוויץ שהפך לנכס צאן ברזל).
חיפוש המשמעות מאחרי אירועי החיים מוכר מההיסטוריה האנושית הדרמטית, שסיפקה לא מעט הוכחות, כי הלמידה העמוקה של משמעות החיים נמצאת בעיקר בתוך או בעקבות מצבי חיים קשים, מאתגרים ואף מסכני חיים.
שם האומץ, שם הגבורה, שם קריאת התגר על אירועי החיים, שכביכול מבקשים לכלות את האדם ואת חייו.
או אז מתעוררת הרוח: רוח הלחימה, רוח ההישרדות, הרוח שבאמונה, או כל רוח, שבני האדם למדו לקשור כתרים לראשה. היא מתייצבת ומאפשרת לאדם לצאת מגדרו, לפרוץ את מחסומי המציאות הקשה, הכובלת, המאיימת וחושפת השיניים.
או אז נגלות משמעויות החיים האמיתיות – או דרך ההישארות בחיים, במסע הדרמטי, או דרך אבדן שהותיר מורשת ראויה לציון לאחרים לדורי דורות.
בבואנו לשוחח עימכם על משמעויות החיים ועל תחושת ההישרדות המתחלפת בחיוניות ובתחושת שלימות עם הכל, אנו מבקשים להגביר מודעות לניואנסים הדקים של קיום אנושי, שיוצא מגדרו ,מפני שהרוח משנה כיוונים, וכבר אינה זקוקה לרישומי חוויות דרמטיות היסטוריות.
לכן, בבואנו לדבר על האדם החדש ומערכי הרגש המתחדשים שלו, נרצה לדבר- בלחישה, ולא בקול תרועה רמה.
הרוח "החדשה" לוחשת את קיומה: היא מודעת לנוכחותה שמקורו בשלימות נצחית, ואינה חשה צורך לבטא קיום בקול תרועה רמה, שמבטאה נפרדות.
האם עולם הרגש החדש יסתפק בתנועת מי מנוחות, כדי לחוש משמעות והתעלות ?
האם מערך הרגש האישיותי, שיש בו התניה היסטורית של התעלות שכרוכה בגבורה, האם יסכים כי נהרה של קיומיות יכולה לזרום, לזהור ולהיות נוכחת באופן משמעותי, ללא היבטים סוערים? בלא שהחיים יסמנו את כוחם, את עצמתם ואת יכולתם להתגבר על מכשולים קשים?
מה מתרחש בנפשו של אדם, שמראה לעצמו ולסביבתו, כי הנהרה של חיוניות אינה זקוקה עוד לסער וסערה מותירי חותם?
במוצאי חג החנוכה, אנו מעוררים את השאלה בקרבכם, שלא חלילה להרוס את שמחת אומץ ליבם של המכבים, החשמונאים והמורשת הדגולה שהותירו אחריהם. לא, אין כל זלזול בדברינו, אחרי הכל היו אלו זמנים אחרים…
לא רק זאת, אלא שבלעדי הזמנים הסוערים לא היו משתרשים מנהגים מנציחים (ומותירי חותם על גופכם) כלביבות, סופגניות, נרות שדולקים שמונה ימים ואמורים לזהור ולנהור ללא הפסקה, כי אחרי הכל, היו אלו ימים של ניסים דרמטיים מותירי חותם.
אין ספק, כל עם זקוק למורשת ולמסורת, בכל תרבות היא נשענת על גבורה! ניסים! עצמה! ובעיקר על ניצחונה הדרמטי של הרוח המקומית.
לא רק לחוות ולא רק לשרוד: האנושי מבקש להותיר חותם, שיזכרו אותו ואת צעדיו שעשה על פני האדמה.
אז מה מציע עידן ההתמרה? איך הוא יכול להשאיר חותם ללא החלקים הסוערים והמפתים של מסורת דרמטית?
האם אפשר לחוש סיפוק והצלחה אם לא קדמו להם מאמץ, כאב ואולי גם סבל?
זו פרשנות היסטורית שמבקשת להתעדן. מנגנוני הרגש העתיקים שלכם, יש בהם התניה א פריורית, שמיועדת להעמיק את מנגנון הפיצול; היבט האינדיבידואציה הוא רק אחד מהם. הסערה, הפחד, החרדה כל אלו מנגנוני רגש מפצלים, ש"מזכירים" לכם שאתם נפרדים, אינדיבידואליים ובעלי התרשמויות חיים אוטונומיות.
כשאנו אומרים כי עולם הרגש ממשיך להשתנות בכם, אנו גם אומרים כי אתם יכולים כעת לסייע למנגנונים הישנים להתמוסס ולאפשר למוח שלכם לרטוט אחרת, על ידי בקשה פנימית.
מי אני ללא זיכרונותיי?
נסו לגעת בנקודה הפנימית הזו במדיטציה שלכם. שאלו את העצמי הגבוה שלכם את השאלה הזו פעם אחר פעם: ראו, מה הוא מראה לכם?
מי אתם, בליבת העצמי שלכם?