אינכם חייבים לאף אחד שום דבר חוץ מאשר לעצמכם

ביום שישי קרה לי משהו שקורה לי מידי פעם, בכל פעם נראה קצת אחרת ובכל מקרה הוא מרשים. משהו קורה לי, שאותו אני מבקשת שישוב אלי, אבל… זה כנראה לא עובד על פי דרישה אלא על פי נתונים שטרם פענחתי אותם.
 
המציאות התחילה לרטוט לי מול העיניים כמו יריעה אנרגטית אחת שלמה, שבה הכל נשאר פועל כמות שהוא, אבל באופן נזיל, שמחובר כמו רקמה אחת רוטטת. זה מרהיב אמנם, אבל כפי שאמרתי כבר קרה בעבר לרגעים. מה שהיה חדש הפעם, היא ההכרה שהכתה בי תוך כדי, שכל המציאות הזו מתקיימת בתודעתי בלבד. אני באשליה גמורה.
נכון שאני, וגם אתם, יודעת/יודעים זאת, כי אנחנו אחלה בני אדם מפותחים ומודעים. אבל באותו רגע היתה לי מודעות מפוצלת, או שמא דווקא שלימה, שמורכבת משני היבטים קשורים. יכולתי לראות את זה כסרט מוקרן ותוך כדי ידעתי שאני מוגבלת בתפישתי לסרט הזה. הייתי הידיעה הזו.
כשהרהרתי במה שקרה לי ניסיתי לשחזר את התחושה במשהו, ומיד נזכרתי בסרט " המופע של טרומן". שווה צפייה נוספת.
אז המאמר של היום, הוא על הרטט הזה, שמקדים את ההתפרקות של מציאות ניחווית מסויימת, כמו זו המדינית פוליטית בארצינו. סיומה של תקופה, גם אם יהיו לה זנבות של קדימה ואחורה, והתרקמותה של חדשה ושונה- דרך מה שהקוסמיים כינו : תכנת מרעום ופרץ. למה צריך מרעום בשביל שינוי? כי מדובר בסוגיה גרעינית וצריך כוח גרעיני מולה.
הנה:
נפל דבר: יקום התודעה הארצי (ישראלי) שלכם הוא חדש ושונה בהווייתו ממה שאתם מכירים. הדבר לא היה אפשרי, לולא היו פועלות הנשמות שכם אל שכם כדי לאפשר זאת.
מהו יקום תודעתי? רטטים, רבותי, רטטים, שמשתנים.
כפי שאמרנו בעבר: כשתנועה גלקטית משתנה- עולמות עוברים טרנספורמציה.
התקופה הזו, שבה מנעד התודעה מצוי בין מה שמוכר, למה שמתגבש, מביא לקיצוניות וקוטביות ולמצבים אקוטיים בכל המובנים, עינכם הרואות. אנשים מוצאים את עצמם אומרים ועושים דברים מוקצנים כי מתקיימת פריצה ואותה אי אפשר לעצור- אפשר רק לתעל.
ברמה האנושית ההסבר ברור: אנשים נאבקים על דעתם ועל שימור המציאות שלהם. עדיין, ישנו מוטיב הקצנה מתרחב והולך, במלל ובמעשה שלא ידעתם כמותו. בכל פעם שנדמה לכם כי שברו את הכלים…מסתבר שאפשר עוד ועוד להקצין. מדוע?
זו המזיגה החדשה בין הטראנסאדנטלי לארצי ששוברת את הכלים, במסגרת פרדיגמה שלמה שמתחלפת. מודעות לתהליכי היקום והעצמי, מאפשרת לשינוי, דרך פריצת הסדרים והארגונים המוכרים, להיות עם אצבע על הדופק, לגבי מהם המוטיבים שהגיעו למיצוי. מודעות מאפשרת חיפוש מושכל, ולא מחוסר ברירה, אחר גרסאות חדשות של ביטויי עצמי, כדי להתאמן על תנודה חדשה. הדבר אינו קל, אך הוא מובל על ידי מודעות.
מודעות משמשת כמנגנון מווסת, שמתווך בין תהליכי התודעה: ארצית ואלוהית.
הפריצה הזו נעשית דרך כולם, אך בהיעדרה של מודעות, היא תלך למקום הזמין ביותר, דרכו אנרגיה של מרעום ופרץ יכולה להתבטא; לרוב זו תהייה הקצנה וקיטוב של רגש או מחשבה, שכבר קיימים כמסה שמסרבת להתפרק.
כולכם ערוצי אנרגיה אלוהית, שמנתבת דרכה מחדש; היא כמו מים חיים, שמבקשים לעלות ולפרוץ מעל לפני השטח. הם יעלו היכן שאפשר, אלא אם הגנן המסור חפר להם תעלות מבעוד מועד כדי לתעל אותם למקומות הרצויים.
אמנם הקוטביות היא זו שמנהלת כרגע את היקום החדש שלכם, אולם היא מצויה בתנועה שתתכנס לאיזה מודוס ויוונדי, קרוב לחגים העבריים הבאים.
הקוטביות הזו שייכת לתהליך גלובאלי; זו חצייה של ים התודעה, לקראת ארץ חדשה.
הפעם הרוח עושה מאמץ כדי שלא יהיה זה עוד ניסיון להתקדם, להתרגש, לגעת כמעט… ולהבין שזה עדיין לא הזמן. זה קרה יותר מפעם אחת לאורך הזמנים.
מהי לדעתכם המטרה של חוויות שיא(  peak experiences)) ? של חוויות אקסטטיות, של נגיעה באלוהי? חוויות של תודעה מתעלה? חזיונות ו"ראיית על" לאורך הזמנים בהם התנסויות אלו היו או מוזרות או אסורות?
מדוע בעצם, לא להמתין, עד שהרוח פורצת כמו שצריך את מסגרות החומר, מתבייתת ואז לוקחת את הפלנטה למקום חדש?
מדוע לשחק מחבואים לאורך דורות, עם הידיעה, כי הכרת המציאות האנושית היא בעצם יריעה אנרגטית שמגבילה אתכם לראות מעבר לקצה מסוים?
(זה הזמן לצפות שוב בסרט 'המופע של טרומן').
הנוכחות במרחב תודעה, שחוקי זמן מרחב ארציים לא חלים עליו באותו האופן, מבלבלת את בני האדם אך לא את הרוח.
אנשים חשים כי הם עוד לא מבינים לעומק איך לפתור מצבי בלבול באופנים חדשים, איך הם יכולים לראות את החיים אחרת? ועיקר העיקרים: הם טרם התבייתו על שינוי ייעוד וחזון הנשמה. זה עדיין באפייה…עד שמחזון מופשט הדברים קורסים לנגישות ולהבנה בכלים האנושיים, יש תקופת מעבר מעורפלת.
מה שמתרחש כעת זו מזיגה, התמזגות של הארצי והאלוהי, והטמעה משמעותית של אותה אנרגיה חדשה בתאים הפיסיים שמנטרלים זיכרון קודם.
מהי המשמעות בפועל, מבחינת רגש, מחשבה ופעולה של הרעיון כי "ההכרח" לא קיים יותר?
איך להבין את המשפט: "אינכם חייבים לאף אחד שום דבר חוץ מאשר לעצמכם", אם יש לכם למשל, הורה מבוגר, שמצד אחד זקוק לעזרה, מאידך, התנהל מולכם בבריונות רגשית מאז ומתמיד (קרמה) ועדיין עושה זאת? אז איך מתמרנים בין חובות? בין רגשות?
הצעיף שעטף את ליבכם כעת נפרם, ויש לכם לב שפועם בחופשיות דרך קוד הנשמה ללא זיכרון מחייב.
אז – את מה מיציתם כדרך למידה? לדוגמא: "מיציתי את הלמידה דרך הפחד שיחסר לי : כסף? הערכה? אהבה? חברות?
"מיציתי את הלמידה דרך התפישה ש-רק מאמץ מתמיד יביא לתגמול"; "מיציתי את הלמידה דרך הפחד, שלא כדאי להתבלט כי תמיד יקטינו אותי" וכו.
המזיגה הזו של התודעה המקומית עם זו היקומית (בינה גבוהה, אינטואיציה מתרחבת) היא משנת חיים, עד איפה אני יכול לתפוש מרחבים, שלא יכולתי לקלוט קודם, כי ההטבעות המוחיות שלי כבר לא פועלות באותו האופן?
טוב שבאתם! זה זמן שינוי.