פחד אלוהים

"יש מאבק פנימי בין לב ושכל, בין החושב וההשראתי. ציקרת לב עוברת שינויים כדי לגדל תכונת נדיבות שלא קשורה בחומר. לב נדיב הוא לב חומל ואוהב, שמגלה רגישות שאינה מפרידה בין אני ואנחנו.

נדיבות הלב היא זו שמשנה באופן דרסטי את כיווניי הרוח בימים אלו.

זיכרון פנימי רוצה להיפתח אך האנושי לא יודע איך לפתוח זיכרון ארכאי-  זה לא שייך לקוגניציה ולא לספריות הזיכרון הרגילות.

הלב, הוא פותח הזיכרון הנשמתי, דרך הטבע שיכול לשמש כלי רב עצמה בימים אלו. כל עץ וסלע כל מקור מים חיים שהרי אין אבחנה בין מודעות אנושית למודעות הכדור. הכל קשור לכל, אתם פשוט מממשים את התודעה הזו באופנים שונים. הפלנטה קורנת משאבים, מבשמת את האוויר ביכולות אינסופיות כדי להרוות אתכם ולתת לכם את אשר אתם זקוקים לו.

אתם מרחיבים את הזיכרון הנשמתי, זה שחבוי תחת מלבושים אנושיים עמוסים, בעוד השכל עומד על רגליים אחוריות כי זו התפרקות שאינו מוכן לה.

כמו מלך רם ונישא, שמסרב להכיר בכך כי מלכותו הגיעה לקיצה. מי שרוצה ליטול את שרביט ההנהגה היא מלכת הלבבות, אך זו כבר מלכות שמיים, זו ההתעוררות אל המקומות הנשגבים ביותר שלכם.

אתם בין שמיים וארץ, מכילים את החלק החושב, הטורדני, הנאבק על הישרדותו. מלכותו מלכות השכל, החושב על הידיעה הנאספת על ידי החושים. מלכותו בוטחת במציאות כמות שהיא: אותה ניתן לשחזר כאתמול, לראות את היום ולחשב את המחר .

עקב שינויים באונה פרונטלית במוח ובצ'קרת לב מתפתחת הנדיבות שאינה מבחינה בין טובת הפרט וטובת הכלל, בין אני ואנחנו. שינויים אלו קוראים לסינכרוניות שמתעצמת בין מציאות פנימית לחיצונית.

הסינכרוניות, הרי מאשרת בעצם היותה, את האקראיות, את הלא נודע והלא ניתן לניבוי, ובזיכרון הארכאי הקולקטיבי גם את הפחד הקדמוני ממושג האל והאלוהי.  מעגלי סיכום מגיעים לשיאם דרך

הפרדוכס ההתפתחותי במיטבו!  נשמות, תנועות פיסיות של תודעת אל, משוטטות כמו סומא, מכוסות עיניים, ואינן זוכרות את אשליית הפיצול הקדמוני מאנרגיית היקום, מן "האחד".

מדובר בארכיטיפ קולקטיבי קדמוני רב עצמה של פחד מהאלוהות, שלאורך הזמנים התחזק והתעצם ככל שמנגנון הפיצול התודעתי שימש כמוטיב עיקרי, שארגן תפישות הרארכיות, פאטריאכליות מגדריות לא שיוויוניות.

נוצרה תרבות אנושית, שמכילה זיכרונות של אין ספור מעברי חיים, האוצרים את האלוהי כנשגב ובו זמנית כמפחיד, אלוהים שיודע להיות נוקם ונוטר.

רחום וחנון וארך אפיים, ובו זמנית מתנשא, מתעלה, קפדן, שיש לציית לרצונותיו כי מדובר בקדושה.

זה אל ריבון עולם, מחוקק חוקים, שבוחר מנהיגים, שהכתיר מלכים, שעומד עם ספרי החיים והמוות ובהתקדש כל שנה בוחן הוא מי לחיים ומי למוות.

תרבות פנים נשמתית מסורתית, הקשורה לתפישת האל שאין להתווכח עם מצוותיו, מגיעה יחד עם זיכרון קולקטיבי שהתבסס כ "אמת" אחת,  והיא שמבקשת להתפרק כעת.

אין זה מאמר שמתייחס לדת, דתיות או לאנשים בעלי מסורת, תרבות כלשהי. ארכיטיפ הפחד מן האל הנפרד אומר: נשגבות זו וקדושת רצונותיו הכרחית לתחושת הקיימות האנושית. ריצוי רצונותיו הוא הכרחי לקיימות ולהישרדות. זהו ארכיטיפ קולקטיבי.

זהו גם הפרדוכס ההתפתחותי המשמעותי שבין שמיים וארץ- אתם מפחדים מעצמכם- מפחדים מעוצמתכם, כי הרי אתם ביטויים אלוהיים בלבוש אדם.

בבואו של מנגנון הפיצול ללבוש צורה אנושית, הוא מכה ללא רחם ברעיונות חדשים, אם אינם עולים בקנה אחד עם תפישות שהפכו לקונצנזוס בין אם מדעי, תרבותי, פוליטי או דתי.

פיצול הופך לשיפוט, הקובע אם לשבט או לחסד, אם "נכון לא נכון" "הטוב והרע" "המצליח והנכשל" וכמובן מי "נאור ומואר ומי נחשל".

לכווץ את מנגנון הפיצול  כדי לגלות את הריבוד האלוהי, זו משאת הנפש של האל בעצמו. אין לו דרך אחרת אלא דרככם. אני שהוא אנחנו;  בצלמינו ובדמותנו.

מדובר בהשתלה אנרגטית מוחית עתיקה, שלא אפשרה לכם לראות את השלם התודעתי, שמא תגלו כי אתם חלק אינטגראלי מהאל.

לכן, מצבי שררה ורודנות היו, ועדיין "הכרחיים" באופן לא מודע.  אם אין מלכות זה לא אל אמיתי! אם אין הקרבת מנחות וקורבנות זה לא נשגב מספיק, ואז- מי ישמור עלינו?  האדם מאז ומתמיד חיפש לו אלוהים נגיש כדי לחוש בטוח ושלם. היכולת לשרת מישהו עצמתי כמוה כאמירה: אני קיים בבטחה, איני לבד, אני שמור. רכיב ארכיטיפי מוטבע ונאסף שאומר שללא קידוש ההקרבה זה לא אמיתי.

החסימה התודעתית הביאה את האדם לתור אחר עגל הזהב, ורק כאשר היא משתחווה לו ומקריבה לו קורבנות, היא מווסתת את פחד ההישרדות מכוחו ועצמתו של אל קנאי שחיי האדם תלויים ברצונותיו.

בעוד חלק מהאנושות מתעורר אל מאבקי השוויון ואל פעולה הנדרשת להשוואת משאבים, חלק מחזיק בעצמה בהטבעת הפיצול, האומרת, שהשררה והניצול הכרחיים כדי לזכות בהאצלת האלוהות.

הקוטביות הזו בעולמכם כמו שני כוחות מושכים מנוגדים, כמו גרעין האטום שעבר פיצול ונוצרו שני חלקים בעלי מטען חשמלי זהה. הפעם אתם נדרשים למהלך של הטמעה והשלמה על פני הנפרדות, כי הפלנטה מחליפה תכניות קרמתיות בתכנית התעלות, ואת זאת לא ניתן לעשות בעזרת אותה תודעה.

אתם "הולכים אחורה בזמן" בדרך בה צעדתם עד הלום, בלוויית כל המתנות והתגמולים של לקחי החיים לדורותיהם.  מה שמבקש איחוי, תוך שאשליית הפיצול מתמוססת לאיטה, היא תפישת האנושי כאלוהי, וההזכרות שאומרת כי מעולם לא עזבתם, מעולם לא נפרדתם, מעולם לא הלכתם יחידניים ובודדים לדרך אנושית, אלא רק באשליית הזיכרון שלכם".