לאיין זיכרון לשכחה

לאיין זיכרון?

"זו מוכנות לשכוח ולא להיאחז ברצונות, שעוטפים זיכרונות עמוקים, ארכיוניים של הנשמה מה שקשור בתהליך ההזדהות של הנשמה עם חלקיה הארציים.

תנועת הרגש ביקום אינה דומה לתנועת הרגש האנושי: כשנמצאת הנשמה במארז האנושי, היא יודעת לשתף פעולה עם הפיסי, מההיבט הדחוס ביותר (הגוף) ועד לחלקים מופשטים כמו מחשבה החולפת במוחו של אדם.

הצורך של הרוחני בקרקוע, כלומר ביצירת תנודה בעלת מסה מסוימת מתאפשר דרך מסעות ואתגרי חיים, שבאופן מסוים חוזרים על עצמם. ככל שהתאפשר קרקוע  כך צמחה בתוככי הנשמה מה שנקרא לו "אופוריה" מסוימת. זו תחושה שקרובה למה שהאנושי מכנה – שליטה.

צורך השליטה הוא צורך אנושי ומוכר לכם. ככל שאנשים חרדים יותר כך הם זקוקים ליותר תחושת שליטה במציאות חייהם-  לא זה מקור השליטה הנשמתי.

נשמה מגיעה עם פחדים ועצמות כמקור להתפתחות, אך בכל פעם יוצרת מאזן מסוג חדש בינהם, כדי להעשיר את ההתנסות.

רגשות שחוזרים על עצמם, הופכים לדפוסים אנושיים מוכרים, וגם הם מהווים אמצעי בדוק לשליטה במציאות; כוחו של הרגל ותיק הוא שבכל פעם שהוא מופעל מחדש הוא "מוודא" שהמציאות אינה משתנה.

תחושת השליטה של הנשמה שונה, כי היא מאפשרת לה לשלוט באנושי עצמו כיוצר ביצירתו. כשהיא פותרת את ענייניה, מתרווחת או מבקשת לה אתגרים חדשים, באחת יכולים להשתנות דפוסים עקשניים, כולל ריפוי ממחלה כרונית או קשה.

ניסים? אירועים בלתי מוסברים לרפואה? נשמה שינתה כיוון ופתרה עניין כלשהו אך גם- הסכימה לוותר על שליטה מסוימת.

מושג השליטה של הנשמה אחר: היא מנהלת מיקרוקוסמוס שניתן לה למשמרת. בעת עזיבתה את הגוף,  לאחר שובה לביה"ס של מעלה, היא פורקת את המטען התודעתי ולומדת, אך… פה זה כבר לא שלה. האישיות כבר אינה שלה. היא כבר לא מזוהה אתה, היא אינה הדמות הזאת.

המחשבות כבר לא "שלה" הרגשות, הפעילות שהתוותה דרכה של דמות שהיתה, כל זה אינו שייך לה. יתר על כן ,היא אמורה להתפרק מאחיזתה כדי להתפנות למרחבי למידה חדשים".

חלק ב

"רוח מגולמת בחומר, כמו מרחב שמגולם בחלקיק, למרות ההתניות והקשיים המאפיינים חיים אנושיים, עדיין משיגה תחושת התעלות פנימית, כי היא "שולטת" בחלקיק שהוא שלה. גל חווה את הנקודה, הנקודה חווה את הגל וכך רוח וחומר מפרים עצמם דרך התודעה.

עם זאת, דרכה של נשמה חזרה מן החלקיק אל הגל; מעזיבת הגוף אל ההתרווחות במרחב, דורשת עיכול של עובדת הנפרדות הזו מהפרטי, הנקודתי והאקסקלוסיבי.  זו עבודה שנעשתה עד כה בין המעברים.

מה שאתם עושים עכשיו זה לראות מעבר לחלקיק, למוסס את השליטה בנקודתיות מבלי להמית את החלקיק הפיסי.

תהליך השכחה, שבו נשמה עוזבת את זיכרונותיה האנושיים מאפשר לה תנודה גבוהה יותר, אל עבר הולוגרמות חיים שלא היו כאן בעבר.

לזכור את מה שלא היה?    מבלבל,  מצד אחד הנשמה ערה בזיכרונותיה הארכיוניים לכל הולוגרמות החיים שקבעה לעצמה כאופציות, ערה גם לחלק שלא התממש ורוטט כתנודה אופציונאלית- כמו גל של אין-ספור אפשרויות. מאידך, זיכרונות ממה שלא היה, לא היו אפשריים וזמינים בעבר כאופציה למימוש, רק כהכנה בין המעברים.

התודעה הפרטית (לוקאלית) אינה מורגלת בשיטוט על פני התודעה היקומית (לא לוקאלית) באופן נרחב שכזה. תמיד עבר השיטוט דרך הגבלות וסייגים (שתלים והטבעות במוח).

כדי לעשות מהפך פנימי, כפי שמתרחש במציאות העולמית, כדי לזכור משהו שטרם התרחש, צריך יכולת שיוט ושיטוט תודעתית הרבה יותר נרחבת. לכן אתם חשים שאתם והעולם צריכים להמציא את עצמכם מחדש. מה שהיה לא יהיה.

ברמה טראנס פרסונאלית הדבר קשור ביכולת לעבוד עם מצבי תודעה משתנים, מתעלים, באופנים מגוונים ובאופן רציף ושגרתי.

אתם מתעוררים לתפקידה של אינטואיציה כדרך חיים ולא כהבלחה אקראית, ליצירת קשר רציף עם היקום, דרך התודעה שלכם, ולתקשורת קרובה עם מדריכי הרוח שלכם.

אז, אתם משייטים תודעתית על גל ש"איין" כביכול את הזיכרון, של מה שמפריד בין הולוגרמות שקרסו למובחנות פיסית והולוגרמות אופציונאליות.

זיכרון של מה שטרם התממש, בעולם מתהפך, מכיל אירוע או פעימת חיים מאוד שונה, או הפוכה לזיכרונות שכן התממשו. אחרת הוא עוד זיכרון קיים.

זה חלק מההזכרות, חלק מההתעוררות, חלק מהתחדשות".

 חלק ג

"זהו מהפך תודעתי מהשורה הראשונה כי אתם מבינים עד כמה תפישת המציאות שמנווטת אתכם מתחלפת. יש צורך לנוע בכיוונים חדשים כאילו עולם חדש נולד.

זה מה שעושה נשמה בכם כעת. מה שאתם ממציאים, על חורבות הישן, אפשרי רק כאשר אתם מרשים לעצמכם להרפות מהיופי, העוצמה והשליטה בחלקיק, שרכשה הנשמה .כל הכלים שהפכו את ההתאהבות באנושי למשהו שלא קל להתירו.

נזכיר לכם את ימי יוון העתיקה ואת ההדוניזם הקלאסי (גישה פילוסופית) שקידש את תענוגות החושים דרך הגוף בכל דרך אפשרית. היתה זו תקופה מרתקת שבה תרבות שלמה עסקה בהנאות החיים דרך החושים, עד קצה לפעמים, אך גם הצמיחה את האידאליזם האפלטוני; אותה  תפישה פילוסופית שיצר הפילוסוף אפלטון, לפיה המציאות הנתפשת בחושים היא אשליתית ומשקפת מציאות נעלה יותר.

אכן, היוונים הקלאסיים התאהבו בכל מה שהחושים הפיסיים יכלו להעניק להם כחוויית חיים.

טעמים, רגשות, העדפות, אפילו שחזור כאב הפך להיות קתרזיס, שמספקת דרמה אנושית; הם הגו את הטרגדיה והקומדיה כדרמות מקוטבות, ששואפות להשיג חוויה רגשית מוקצנת עד קתרזיס.. כל החלקיקיות הזו עבדה בעוצמות גדולות, כי דרמות הן עוצמתיות.

בדרמות הכל מתעצם ומתחדד, ולכן מתעצמת השליטה של הנשמה בחלקיק. זה חלק מהאופוריה הזו שמקשה עליכם את הפרידה מדרמה במיטבה!

על פניו אתם סובלים, אך יש חלקים גבוהים שלכם, שחווים אופוריה בשל עצמות הרגש שאינן דומות לתנודת רגש ביקום. כמו להפוך משהו אמורפי לתמציתי. חוויה עצומה של נוכחות, שהיא רק של החלקיק עצמו, בעוד שבזמן יקום נשמה מתפרשת, נוגעת -לא נוגעת בכל כך הרבה מרחבים.

אין לכם מושג מה רוחב היריעה של נשמה, וכמה מעט ממנה מוכל דרככם פה .לכן בחוויה רגשית ובחוויות פיסיות אקסטטיות, הכל הופך מאוד ממוקד ומרוכז, כמו סירופ מרוכז שצריך רק טיפה ממנו.

זה מקור ההתאהבות של הרוחי באנושי, וזה הקושי העיקרי לשכוח. לאפשר מעבר להולוגרמה שלא היתה פה מעולם אומר, שהנשמה מסכימה להתאיין בזיכרונותיה ולא לדעת:

מאיפה תבוא תחושת העוצמה הבאה?  במה תאחז ומה יגדיר אותה כייחודית בעולם של נוכחות ממרובה, והאם תסכים לשכחה, כלומר, לאקראיות?

זה חלק מהקסם שבמעבר הרוח באנושי. אין לכם מושג עד כמה קוסם הדבר לנשמה, למרות הקשיים והמאבקים המתחוללים בעולמות פיסיים.

אין ספק- העצמי רוצה לצאת מגדרו, תנו לו".

מה פירוש לכווץ את הזמן- צפו בסרטון