העולם עבר דירה אבל רוב הדיירים לא יודעים זאת

במהלך עבודתי רבת השנים אני יכולה לעקוב אחר הפתיחות והסקרנות, הגוברות והולכות בקרב אנשים להיחשף לתקשור. אותה יכולת של התודעה האנושית לשוחח עם התודעה הלא מקומית; היקומית מסקרנת במיוחד כשהיא נרתמת לטובת עבודה טיפולית.

מאידך, בעולם הרחב עדיין מתקיימת דילמה: בצד הנכונות הגוברת להיחשף לתקשור, ישנם עדיין אלו שאינם מסוגלים להכיל את התופעה כאותנטית, ומתעקשים שמדובר ב"מקסם שווא" כלשהו "חסר בסיס הגיוני". כפי שהתבטאו הקוסמיים כבר לפני מספר שנים: "חלק מאוכלוסיית העולם החליט להיות הוזי דעות במקום הוגי דעות" (המאמר מצוי באתר שלי).
נשאלת שאלה מעניינת: מדוע השכלתנים, ראציונליסטיים למיניהם לא "נדבקים" בתופעה? אם פנינו לעולם של פרדיגמה חדשה, בה מרכיב התודעה הלא מקומית משתלב בחומר באופן עצמתי יותר, מה מבקשת היא, התודעה הקולוסאלית לבטא, דווקא דרך שימור (ולפעמים הקצנת) הדילמה בין "אפשרי ללא אפשרי", בכל הקשור ליכולות המוח לנוע על רצף מצבי תודעה משתנים, שמאפשרים לנו מצבי ידיעה חדשים?

הקוסמיים אומרים:
"אור מחלחל מן היקום וסודק גם את החומות הבצורות ביותר, חומות של שכל איתן ששכנע את העולם האנושי המתפתח והמתקדם, כי המדע מגן עליו מפני כוחות של אופל.
עברתם דרך תקופות אפלות וחשוכות, בהן התערבבה התודעה על פני האדמה דרך ריבוי העוסקים במגיה, בראיית עתיד או חיזוי וניבוי, כולל הטלת כשפים וקללות. התנסיתם בכל הספקטרום האנושי, כפי שהתודעה ידעה לבטא, בתקופות קדומות, פחות מפותחות.

בני האדם למדו כי יש לבער את כוחות החושך, לשרוף, לעלות על המוקד, וכשהתפתח המדע, העולם התרבותי, הנאור והמפותח התכנס מאחוריו וגזר החוצה כל מה שעלול היה לעורר את הזיכרון של כישוף טמא, שסוף סוף הצליחה האנושות לבער מתוכה.
או אז עוברת האנושות תקופה של פריצה מדעית משגשגת, שמקפיצה אותה ליכולת הבנת היקום, הטכנולוגיה, הנפש, תרבות ועוד, דרך עיניים מדעיות. המדע פיתח כלי חקירה ומדידה שאפשרו להמשיג את התופעות הנצפות במושגי סיבה ותוצאה.

כוחו של המדע הפך להיות אלוהי עד כדי כך, שהאלוהים היה צריך להתחבא בפינה, ובעבור חלק מהפילוסופים נחשב הוא כמת.
תקופה זו, של חומה בצורה, הייתה במודע הגנתית, לא רק כי המדע גילה את עצמו, אלא כי בנבכי הלא מודע האנושי, בזיכרון הסמוי הקולקטיבי, זה שמצוי במוח הקדום שלכם, ננעלה אותה "לילית" בעלת "כוחות אופל" בשלשלאות, נכלאה במרתף והס מלהזכיר! או לשחרר, פן תיצור היא שוב תוהו ובוהו וכאוס, ותירק אש לכל עבר, תנקום את כלימתה.

הרבה מאוד נשמות התנסו לאורך הזמנים בחוויות שיא על חושיות: דתיות או אחרות, לעיתים בהקשר מקובל (משרתים בקודש) אך לא רק. הרבה מכם ידעו הרבה יותר ממה שהשכל הראה: אתם ראיתם וחשתם והבנתם… ולמרות שלא נאסרתם באזיקים ולא נשלחתם למרתפים, גזרתם על עצמכם הסגר, כי ידעתם שאם תצאו ותספרו יותר ממה שאתם רואים, שומעים ומרגישים, יאונה לכם רע- רע מאוד.

להרבה מכם הייתה אינטואיציה מאוד מפותחת, והיא אמרה אמת, אבל לא יכולתם לומר מה שראיתם ונאלצתם להסתפק במה שמקובל, ומתארגן במסגרות המקובלות. זהו בית סוהר תפיסתי עתיק ושמור, המבצר עצמו דרך משמעויות השכל החזק.
מה שמערר כעס פנימי בימים אלו זה הזיכרון הקדום, ואין לה לאישיות דרך לבטא זאת אלא דרך אי הנחת.
הדילמה הנוכחית של "אפשרי/ לא אפשרי, "אמיתי או הזוי/מתחזה" לא יכולה להיפתר ברמת הנשמה- מדוע להסכים לפתח חלקים אינטואיטיביים? מדוע להסכים לחבור אל מקור הכל? מדוע להסכים שהמציאות הפיזית החושית איננה חזות הכל, אם הסוף יכול להיות כזה הרסני?

אלו דילמות שניתן להתמודד איתן רק כשהרוח עוברת דרך הפיסי, השכלי והאישיות שהרי הרוח לא יכולה לנבא את האופן, שבו החלקים האישיותיים יתמודדו עם ההחלטה המחודשת שלה. וזה מביא אותנו לימינו אלה.
הכעס הוא דרך לא מודעת לבטא את המאבק המתחולל מבפנים בין החלקים השונים שאומרים: "לא עוד פעם", לבין החלקים המתפתחים שאומרים: "אבל הגיע הזמן".

יודעת הרוח כי ההוקעה היא לא מה שמתוכנן בפעם הזאת, זו איננה אותה תודעה. זה איננו אותו עולם, זה איננו אותו מרקם. כאשר הפרדיגמה העליונה מתחלפת, שלל האפשרויות שהיו זמינות בפעימות קודמות מתרחבת ואינה דומה למה שהכרתם בעבר".

ואני אומרת: העולם עבר דירה והרבה דיירים לא יודעים זאת. העולם עזב את הפיגורה שלו ומתמקם באחת חדשה. היה צריך לבחור מה מהתכולה לקחת ומה להותיר מאחור.
אנחנו קמים בבוקר ומסתכלים סביבנו: זו הרי אותה הדלת ואותה השידה! מביטים מבעד לחלון: ורואים אותם שמיים ואת אותם העננים! עדיין, העולם עבר דירה והרבה דיירים לא שמו לב.

וגם- מה שמחפשים המדענים בשווייץ, אחרי הכל- זה את החלקיק האלוהי…