התודעה החדשה: מטוטלת הנעה במעגלים

שלום רב,

הנה- לקראת השנה החדשה

"רגע של כוכב עולה, ירח מנצנץ ושמש השואלת: האם להעלות אור? רגע של ארגון גרמי שמיים מחדש, רגע של סימן שאלה וסימן קריאה בו זמנית. איך אפשר? זוהי נקודת האיון המגנטי: כמו נקודת האפס: יש בה הבנה כי העולם מניע עצמו שוב, אך לא לפי ה"הכרח" הקרמתי, הארכיוני והמוכר.

איך יש תנועה מתוך נקודת האין? בתפישה האנושית ה"אין" חסר כל הוא. מבחינתנו יש בו הכל : הכל כמות שהוא,  כמות שיכול היה להיות, כמו שהיה בזיכרון, כפי שהאלוה מדמיין, מהרהר לעצמו, חושב ומבטל, חושב ומבטא.

"אין" במובן של תנועה אינסופית ש"אינה" מחויבת לדבר. "אין" בה התחייבות "יש" בה מלוא האפשרויות. רק הפיסי יוצר מציאות של "הכרח" וזאת בשל שלטון החושים. עץ הוא רק עץ מתוק אינו מר, משי אינו שיפון וכדומה.  רק הפיסי "חייב" להמשיך לנוע מתוך תבנית או צורה  כי יש לו כרונולוגיה: יש לו עתיד ותכניות, יש לו עקשנות וציפייה, יש לו זמנים.

נקודת "ההכרח" היא  נקודת העשייה הפיסית שמתממשת ככזו בעולמות פיסיים דחוסים. ואנו נאמר כי באיון יש הכל והדינמיות במיטבה. "אין" ציפייה "אין התחייבות" לצורה מסוימת ולכן ה"יש" מתקיים בו כולו.

קשה להבין זאת.

האין הוא לטובתכם. ראש השנה הנוכחי מבקש לו תפוח בדבש וחלה מתוקה, ענף של תמרים ועלי הדס. מבקש הוא תאנה וקצת שמן זית, והרבה שקט, שמחה והבנה, כי כל אשר יקרה ומצפה, הוא פרי השתאות של האל, גדילה של פרי שהבשיל ובכר.

הגיע הזמן לקטוף פירות. כשאתם מביטים על סביבתכם, המדינית, חברתית, כלכלית, קשה לכם לראות פירות, את מתק התאנה או את שפע שמן הזית. קשה לכם לראות פריצה שמיטיבה עם הכלל.

עדיין אתם בחוויית הפיצול: מחצית מושכת לכאן והאחרת לשם. אך אין ספק כי אתם חשים את התפנית, אפילו של רבע המעלה, ואתם יודעים בתוככם כי תם לו עידן. מסתובב הגלגל הלאה, ולא ישוב עוד על סיבובו.

תם לו עידן שבו ההכרח הפיסי, הברור, שהוכיח את עצמו חזור ושנה, ישנה שוב. ראש השנה הנוכחי מלשון שינוי הוא.

תם עידן של זמן עבר הווה עתיד. מתכנסים אתם אל עידן, שבו, ברגע הנוכחי מתקיים הכל ממש כבתוך האין.  אין בו תנועה הכרחית אך הוא מכיל הכל מכל וכל כאפשרויות מרובות.

זו תודעה חדשה : כמו מטוטלת אורלוגין, שנעה במעגל, שמכיל את הכל, במקום המטוטלת שנעה מימין לשמאל, כאותה תודעה מקוטבת המוכרת לכם.  אדם שתודעתו  נעה דרך מטוטלת מעגלית, רואה את סך ההתנסויות האנושיות שלו כשוות ערך.

לראשונה יש אפשרות לאיין את המגנט הקרמתי . תוכלו להפסיק למגנט לחייכם את האלמנטים, דרכם יצרה הנשמה הזדהות אנושית עם תחושת ה"עצמי".

זה דורש אומץ וזה דורש אמונה .

"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת" (שמות, כ,ג') הוא הדיבר שמטיל מורא גם על נשמות בעוד השאר מרתיעים את האישיות. הוא מחייב אותן לתנועת האין סוף, לזכור ולשמור את מהותן, המחויבת לתנועה והשתנות נצחית, שלא כמו בפסל או תמונה. זה דיבר שמעיר ומטלטל אותן ואינו מניח להן להשתקע בקבוע שתנועתו מוגבלת.

לא בפסל ולא בתמונה יכולה נשמה להניע מהותה בעולם המתפרק מאשליותיו. היא זקוקה ליכולת פריצה המתאפשרת בנוכחות של אומץ ואמונה. כמו גולם שבכל פעם נוצר ממנו פרפר חדש.

זה ציווי שיכול להיות מובן לאורה של תקופה, בה אתם מבינים לעומק את אשליית הפיסי הסטטי. אף פסל או תמונה אינם יכולים להיות בתנועת השתנות. כשאתם תרים אחר האל שבתוככם, אתם תרים אחר תנועת האינסופי, אחר אין ספור אפשרויות הביטוי, המימוש הבריאה, וההוויה.

החוויות האנושיות –רגשיות החוזרות ונשנות, פרי המגנט הקרמתי שלכם, יצרו בכם פסלים ותמונות, להם סגדתם כאילו היו הם אלוהיכם. אף פסל או תמונה לא יוכלו לעבור דירה אתכם, בימים מתחדשים אלו, אל משכנה החדש של התודעה.

כשאתם מאיינים מגנט קרמתי פנימי אתם מנתצים בכם פסלים ותמונות".