יהווה, נובמבר 2010 ( מתוך הספר "שמיים וארץ" מאת ל. בירנבאום)
כל אחד מכם חווה אושר, שעשוע, עצב או סבל בדרכו שלו, אך כאשר אתם חולקים את רגשותכם ומחשבותכם אלו עם אלו
פורצות ועולות מכם להבות של אורות.
ההילה של כל אחד מכם זוהרת בשלל נגוהות, שמבטאים את הרגשות שאתם חווים. אלו מתחברים עם אלו ויוצרים מקשה אחת אינטראקטיבית, שיכולה רק בראיה הזו להראות לכם עד כמה הכול אחד הוא. עד כמה כל הנאמר מורכב מפרספקטיבות שונות של אותה מהות, עד כמה כיווניו השונים של מערבולת השכל, לא יכולים להפריך את העובדה כי זו אותה המערבולת.
חשוב שתבינו שההסכמה להשתעשע ולראות בפלנטת ארץ מגרש שעשועים, היא לא רק תולדה של מקורות הגדילה של האישיות. לא רק ההורים, הסביבה, הגנים התורשתיים, המוצא והגזע, מנחילים לכם תפישות עולם, ידיעות על אושר, מחשבות כיצד למצות אותו ולהמעיט בסבל, או לחילופין לחבור אל העצב ולראות בו יוצר ויצירתי.
המדובר בכך, שאלוהויות נוספות, עימן אנו קשורים, אינן בהכרח רואות את כדור הארץ כמגרש שעשועים ומכיוון שבכם מוטבעות הטבעות אנרגטיות נוספות, אתם מגיעים לכאן עם אתגר בלתי רגיל.
כיצד אתם מערבלים בתוככם את מגוון התפישות השונות לגבי החיים פה?
כיצד אתם "מדלגים" מעל הנטיות השונות, שמתפתחות בכם כתוצאה מהטבעות אלו?
כיצד אתם מוצאים בתוככם את מרכז הכובד הנכון לכם, שמאפשר לכם למרות הכול להשתעשע?
כאשר אנו מדברים על ה"פתולוגיה של הנשמה" ועל הקושי לשחק משחקים, אנו מדברים על כך כי באירועי חיים קודמים, בהתרחשויות קודמות, נקלעה הנשמה למצבים בהם חלק אחר שבה התגבר על השאר.
אתם צודקים לחלוטין: אי אפשר לבקש, לצפות ואף לראות את כל אירועי החיים כמשעשעים. ישנם אירועים שמעוררים רגשות אחרים לחלוטין כשאתם חווים אותם, כמו אובדן, כשמשהו נפצע בתוככם, כאשר דבר יקר לכם מפסיק למלא את תפקידו ואתם מרגישים תחושת ריקנות…
אולם אין אני מדבר על אשליית הרגש, איני משיח עימכם על הצורך לשחק את עצמכם כאילו אין בכם רגשות עצובים, מדוכאים או מתוסכלים. אני מדבר על ידיעה נשמתית שאומרת, כי מאחר שהנשמה היא נצחית, ומאחר שהיא אינה מפקפקת באוטונומיה שלה וביכולתה לחולל קסמים במרחב המחייה שלה, היא זכאית, רשאית ויכולה לראות בפלנטה זו מגרש שעשועים.
אתם מתקשים לראות זאת כך מפני שאתם לא חוברים אל האוטונומיה שלכם ברוב המקרים, ובודאי שלא אל הנצחיות שלכם. אתם רואים מצבים כקיצוניים, כאקוטיים, ככבדי משקל. אתם רואים את חייכם מתפתחים, מתבגרים, מזדקנים וגם נעלמים, ולכן תפישות שונות מכבידות על יכולתכם להשתעשע. אתם תופשים את החיים כהרי גורל, כי אתם נחושים להצליח.
ההצלחה שלכם קשורה בזמן: אתם קוצבים לכם זמנים, ואם אתם לא משיגים את מטרתכם בזמן נתון אתם מאוכזבים. תפישת הזמן הליניארית-כרונולוגית שלכם, זו שגורסת כי יש לכם התחלה וסוף- מפריעה לכם להשתעשע.
כשאתם נחשפים היום לרמה הנשמתית שלכם, האם אז תסכימו לחבור אל האוטונומיה שלכם?
אל החופש והחירות של הרוח שלכם? מפני שהיא נצחית!
ואם תדעו ותסכימו שהיא כזו, שהיא אינה מתחילה ואינה מסתיימת, שהיא תחזור ככל שתרצה, שהיא תלמד היכן שתירצה, היא תלבש ותפשוט צורה כרצונה, ותלמד את מנעדי הרגש שלה על פי גחמותיה. לו ידעתם את כל זה, האם אז הייתם משחקים אחרת את החיים?…
…האם שאלתם את עצמכם מדוע יותר ויותר אנשים על פני הפלנטה לוקים בדיכאון? מדוע יש פתאום "יום הדיכאון הבינלאומי?" מדוע יש שימוש כה אינטנסיבי בתרופות נוגדות דיכאון? מה קורה בתקופה מרובת אופציות, שבה המדע והרפואה מתפתחים, משאבים יותר נגישים לאנשים ואיכות החיים יותר גבוהה?
במצבים אקוטיים של חוסר מימוש, הנשמה יכולה לבקש הקדמה של נקודת יציאה. הקדמה כזו כרוכה באישור,זה תהליך לא מיידי ולא קל, זהו דיאלוג שמתקיים בדרך כלל במצבי שינה. או אז יש עמעום של ההטבעה, אבדן יכולת המשחק ונפילה לדיכאון.