תקשור זה עוקב וממשיך אחר : "רגש עגול ומחשבה דקה".
אנחנו שש אלוהויות,
והארץ היתה תוהו ובוהו- אין זמן נכון מזה כדי לזרוע בכם את ההבנה כי אתם חווים כעת את ראשית הזמנים החדשים. לכן תוהו ובוהו בארצכם, בנשמתכם, ברשויות ומהויות חייכם, והתוהו ובוהו הזה עוד יוסיף ויגדל ויעטוף את העולם כולו עד אשר עצמת ההתפרקות של מבנים שהתפוגגו תהיה כזו, שלא תהיה ברירה אלא לבנות תשתיות בריאות יותר. כך קורה כעת ביקום- אתם שותפים לבנייתם של עולמות חדשים.
אנו לא מוסרים לכם על קץ העולם, אופציה זו נדחתה והפריצה הגדולה אמורה לבוא במקום חזרתו של הכדור הביתה כפי שקרה בעבר. במסגרת הפריצה נבראים עולמות חדשים בצלמו של כדור הארץ.
יצרתם מצב, בו האחריות על גורל הפלנטה הוא שיוויוני בין אומות, בין תרבויות ומסורות ובינכם ובין מועצות ביקום. כל זה החל עם עזיבתו של יהווה את תפקידיו הקודמים כשאחיזתו המסודרת, המאורגנת והפטריאכלית, שעטפה את הפלנטה מתפוגגת, ונותרת הפלנטה בשלב המעבר. אך אתם ממאנים להפרד…
אתם נמצאים בתקופה מרהיבה ומעניינת מאוד מבחינת תכונותיה החדשות של הרוח בעולמכם, ועם זאת מצידו השני של המטבע, ישנו טבע האישיות, הזיכרון, ההיסטוריה, הציפיות, כל מה שמרכיב אלמנטים אנרגטיים של דחיסות.
חוץ מן הרגע הנוכחי, שיש בו הוויה וחוויה עכשויים לחלוטין, פרוסות דק דק, כל זיכרון עבר או צפי עתידי דורש התארגנות של דחיסה או התרכבות מעל ומעבר לאפשרי ולנוכחי. כל זיכרון הוא כזה וכל תחזית היא כזאת.
הפער שנוצר הפעם בין טבע האנושי ואופי הנשמה, בין יכולותיה ואפיוניה החדשים של הרוח, לבין מה שזוכרת האישיות, פער זה לראשונה הוא בטובתכם. עד עכשיו דרכינו הייתה לסייע לכם לצמצם פערים שבין טבע האנושי והאופי הנשמתי.
לימדנו אתכם ליצור קרבה בין האנושי לאלוהי באמצעות שחרור דפוסים קודמים וכעת אנו מלמדים אתכם לאפשר הפרדות מסוימת באמצעות העירנות ל"עכשוויות", לנוכחות הצרופה.
מהו הקושי לשחרר? הרי הנשמה מצוידת ביכולות יותר מפותחות מאלו של החומר? מדוע היא מתקשה לשחרר, לשנות להפריד? האישיות חרדה שהפרדות פירושה כליה.
בכל פעם שנשמה משתמשת באישיות וחווה חווויות, רישומי החוויה הם מעורבים. כל רגש שהנשמה חווה במסעותיה, של שמחה או של סבל, כדי שזה ירשם ויצרב בספר זכרונותיה וניתן יהי להשתמש בכך בעתיד, חלק אנרגטי ממנה מושקע ברישום הזה. כך מתחברים להם שתי וערב.
בלי הרטט המקורי של אנרגית הנשמה אין רישום של רוח שהטביעה הותם בחומר -והכל מתפוגג.
בד ארוג שתי וערב הוא: נסו להפריד את חוטי השתי מהערב. לא פשוט מבלי לפגוע ברקמת הבד השלימה, כך שאפשר יהיה להשתמש בו שוב. האריג שנוצר הוא ההרגל.
בבוא הנשמה לארגן לעצמה פעימות עתידיות היא לא תוכל להביא מה שאינו רשום. לכן לא מוותרות הנשמות על חוווית טובות כקשות מצד אחד. מצד שני, בעת מעברים משמעותיים, כשבאות האלוהויות ואומרות עכשיו תפרמו, עכשיו תשחררו, קשה לנשמות לעשות זאת כי מדובר בלפרום חויוה שיש בה חלקיקים של חומר מעורבים ברוח. הנשמה מצידה מוכנה לסגת אך כל השאר לא יודע לזוז, הוא יודע להשאר.
בתקופת סיכום כמו היום, הנשמה בעצם עוברת מחדש דרך החוויה הזכרונית כדי לברור את מה שייותר ומה שילך. לא קל להוציא קליע מפצע, לא קל למצוא את הדרך להפריד תאומים סיאמיים שחולקים איברים משותפים.
לכן זה לוקח לכם זמן וזה כואב.
לראשונה אנו עומדים ואומרים לכם: היפרדו, התרווחו. אל תצמצמו. לא, לא, אל בדאגה,הרוח לא תעזוב את החומר, שכן אז אתם מתים. הרוח צברה מספיק תנועה היקפית ספיראלית על חשבון תנועה נקודתית קווית, שמאפשרת לה לנוע סביב אותה נקודה במרחב נתון מבלי להתנתק ממנה מצד אחד, אך גם מבלי להזדהות איתה יותר מדי מצד שני. זוהי הדרך להפריד כוונה, רצון, אופי נשמתי, מן הטבע הנרכש, הנצמד, הנאחז.
מהלך ההפרדות הוא מהלך אישי אנושי, ואין לו שחר ורע. הוא מעולם לא נוסה, ומעולם לא אותגרתם במעבר הזה. בכל פעם באתם רק כדי לצרוב את ההוויה הרוחית בטבע חדש. לחוות, לאסוף ולהמשיך הלאה.
מה אומר הדבר? אומר הדבר שאתם אמורים להבין את הקושי המעמיק ביותר שלכם. כאילו כל אחד מכם מתייצב ואת חפירה בידיו. כל אחד מכם חופר במעמקי אדמתו: נשמתו, מחשבותיו, רגשותיו, תסכוליו ופחדיו, ושולה משם את המצוקה הגדולה ביותר.
היא היא התפסן שמניע את הרוח באיטיות, היא היא הכולאן שמקשה את ההפרדות, מפני שהרוח לא יכולה לנוע מהר מדי מבלי לפגוע בפרימה.
בתוך כך,השארו צמודים לחווית הרגע הנוכחי (ראו "רגש עגול ומחשבה דקה" ליאורה). אל תשענו על העבר ואל תחפשו כרגע את העתיד.
גם בארצכם, באיזורכם ובעולמכם, הצוק שהפך לאיתן הוא דווקא הנושא הבעייתי ביותר, עליו שקדה הנשמה פעמים אין ספור.
וזאת הסיבה העיקרית שהעולם מתנכר אליכם: אתם מסמנים לו את ראש החץ של השינוי הנכון, האפשרי והמתבקש מרוחן של כל הנשמות שמפעילות את בני האדם פה. חומר כמו חומר, נצמד ומבקש שלא לאפשר את השינוי, מתנגד, נאחז ולכן אתם על כף המאזניים לשבט.
עצתינו לכם: יש לשבת בהתכנסות מדי יום ביומו וליטול כלי כתיבה ביד הכותבת איתנה.
יש לעצום את העיניים מתוך כך שאתם מדמיינים לעצמכם מקדש של אור מול עינכם. זהו מקדשה ומקום מושבה של נשמה, וזאת הדרך שלכם להפעיל את הערוץ הפנימי שלכם אליה. אם הדבר היה בלתי אפשרי בעבר, נסו אותו כעת. נסו אותו בעזרת דמיונכם.
החיבורים אפשריים מתמיד, המרכזים המוחיים בעלי הטבעות חדשות. אל תזלזלו בעבודת הדמיון, אנו מתרים בכם, הכלים האל-חושיים נשענים על הדמיה. עצמו את עיניכם, היד אוחזת בעט, אתם מדמיינים את מקדשה של הנשמה ומתקרבים אליו בעזרת הדמיון שלכם, עד אשר אתם חווים את עצמכם בתוך המקדש. שם אתם פשוט נושמים מספר נשימות עמוקות ומאפשרים לנהרה הגדולה להיטמע בכל תא מתאי גופכם.
או אז מתחילה היד לכתוב, והיא כותבת: "אינני מוכן לשנות את…". ותכתוב היד את אשר תכתוב, ללא הפרעה, ללא התנגדותכם מפני שההתנגדות כבר נכתבת על הנייר… התרגיל יטול מכם תשומת לב וזמן, כוונה ורצון טוב, ואל לכם לשפוט את תוצאותיו. צרו לכם את הדרך הפנימית אל חשיפת הקושי שלכם.
ערכו את התרגול הזה בתוככם, וצאו למסע המשחרר הזה בכל יום מחדש ללא לאות. ייכתב אשר ייכתב, ייאמר אשר ייאמר.