דר' ליאורה בירנבאום
מושג הרוחניות זוכה להתייחסות כתובה רבה בעשורים האחרונים. גם הספרות המקצועית-הפסיכולוגית לסוגיה הקדישה לו תשומת לב לא מעטה, ככל שיותר ויותר אנשים מחפשים נתיבים רוחניים להתפתח בהם. מחקרים ומאמרים רבים מציגים שיטות טיפול שמשלבות גישות טרנס פרסונאליות, אינטגרטיביות מה שמעורר שאלות רבות בכל הקשור למרכיביו השונים של עולם הטיפול.
במקביל, הספרות הפופולארית נתנה את דעתה על סוגי אינטליגנציה שונים, אולי כדרך להנגיש, את היבטי ההתפתחות האנושית המוכרים. כך ניתן למצוא ספרים על אינטליגנציה רגשית, אינטליגנציה משפחתית, ולאחרונה כמובן גם על אינטליגנציה רוחנית.
מאחר שעולמה של הרוח הוא כה נרחב ורבגוני, ניתן בקלות לומר, כי מספר התפישות למושג הרוחניות או ההתפתחות הרוחנית, הוא כמספר בני האדם התרים אחריה. מאמר קצר זה מביא את תפישת עולמי הפרטית, לגבי מושגים הקשורים בהתפתחות רוחנית, תפישה המבוססת על ההתנסות האישית שלי כאדם, כמטפלת, מורה ומתקשרת, וכמי שעובדת עם הרוח בשותפות מופלאה מזה שנים.
אני רואה את מעברה של הרוח בחומר (השותפות שיוצרת הנשמה עם הגוף והאישיות) כמעבר, שמאתגר בעיקר את יצירתה של השלמות הפנימית. כה קל ונגיש לנו הפיצול. כל שיפוט, בין אם כלפי ה"עצמי" או כלפי אחר, ואפילו הקל שבקלים, יוצר פיצול בתוכנו, שמפריד אותנו מהשלמות הפנימית שלנו וגם מאחרים. הדבר כמובן משרת את מטרותינו ואת הרגלינו הפסיכולוגיים והתפקודיים.
לכן, התפתחות רוחנית נראית לי כתהליך שקשור בשלמות ובאינטגרציה בין שלל היבטי ההתפתחות האנושיים, למרות הנטייה לראות אותם כנפרדים. טעות היא בעיני להפריד את התהליך הרוחני מהגשמי- מציאותי. יש הסבורים, למשל, כי התפתחות רוחנית אמורה להיות "רחוקה מכסף- ומחומר". על פי תפישה זו, העוסקים ברוח, אמורים לעשות זאת כמעט שלא למטרות רווח, כאילו יש פגם בשפע חמרי שנובע מעבודה רוחנית.
מאחר שלמיטב ידיעתי הרוח מניעה את הכל, האדם המפותח רוחנית, לטעמי, הוא זה שיודע לקרוא את מציאות חייו בצורה נכונה, ולשם כך הוא זקוק לשלל יכולותיו, שמנותבות נכון על ידי הרוח- בעולם של חומר מוצק שבו המסה נעה לאט.
האדם הרוחני הוא אדם, שקורא נכון את מפת חייו ויודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך, תוך שהיכרותו עם ה"עצמי" שלו מתרחבת והולכת. נראה לי שאמירה זו עשויה להיות מקובלת על רוב העוסקים בתחום הפסיכולוגיה האנושית, כל זמן שה"עצמי", כמושא לחקירה והתבוננות הוא מושג שמתקיימת לגביו הסכמה.
ככל שיותר בני אדם תרים אחר השילוב שבין התפתחות רגשית להתפתחות רוחנית אנו נדרשים להביט על ה"עצמי" הזה, באופן אחר, אולי קרוב יותר לאופן בו הביטו בו אלו שהניחו את היסודות לפסיכולוגיה ההומניסטית, הטרנס פרסונאלית כוויליאם ג'יימס,. אברהם מסלו, קארל יונג, רוברטו אסג'יולי ועוד.
תרומתם התיאורטית והמחקרית, לשינוי בתפישת ה"עצמי" הביא לכך שהשאלות, שניתן לשאול לגביו הן אחרות, כמו למשל: האם האדם ער לכך שיש בו חלק עצמי אלוהי? האם הוא ער ליעדיו הגבוהים של "עצמי" זה? האם הוא ער לדילמות בין ה"עצמי" האנושי המוכר לבין ה"עצמי" האלוהי? והחשוב מכל, האם יסכים לתת לחלק זה להוביל אותו אל מימוש? (מי שמכיר את פירמידת הצרכים של מאסלאו יזכור בודאי את השלב האחרון של מימוש ה"עצמי", שלב שהוא חסר גבול עליון…)
דוגמא לדילמה בין "עצמי" אנושי ל"עצמי" נשמתי (הגבוה) ניתן למצוא בתפישה, הרווחת בקרב רבים, כי כניעה היא מצב שיש להימנע ממנו, ואפילו בכל מחיר. אנשים נוטים לחוות כניעה כתבוסתנות וכהשפלה, כמצב רגשי שלילי, כסוג של "ברירת מחדל" קיומית. אולם המציאות מזמנת לנו לעיתים, מצבים שמבקשים שנכנע להם מתוך עוצמה: עצמה שמצויה בהבנה נכונה של המציאות והכרת ערך העצמי, שיודע לבחור מתי ובעבור מה להלחם, ומתי להרפות ולהניח…לטובתה של שלימות פנימית.
ללא ספק, החלק האישיותי (האגו) יסרב, ילחם,ויסביר לבעליו מדוע יש להמשיך ולהלחם, מה שלעיתים מגביר את תחושת התבוסה הפנימית. לחילופין, כשעוצמה, שמקורה בקריאת מציאות נכונה, מנווטת את הבחירה- אדם יכול להתפתח רגשית ורוחנית.
היכן בכל זאת מתרחש המעבר הזה, בין התפתחות רגשית לרוחנית? איך נקשר לכאן אותו חלק עצמי אלוהי? לרוח יש תוכניות משלה וכך גם לאישיות האנושית, לא תמיד מתקיים סנכרון ביניהן ועלינו מוטל למצוא את מהות האתגר. לרוב אנו מפרשים את האתגר במונחי הגשמי והארצי, כלומר עלינו להשיג משהו. ומה אם מבקשת הרוח כי נלמד דווקא להיכנע? אחרת- איך יכולה הרוח להשלים מעגל התנסות שלם, ביחס לנושא אותו באה ללמוד? איך ניתן להקיף ולחקור נושא כלשהו כפי שעושה הרוח במעברים הארציים שלה, אם אנו מתעקשים להשתקע אך ורק בגווני חוויה מסוימים?
שפה רוחנית, שנשארת תלושה, ואינה יכולה להתעגן במציאות, אינה יעילה לטעמי. עבודתי עם הרוח אפשרה לי לאסוף ידע מתודולוגי רב לגבי דרך התפתחותה: כמו למשל, איך נוצרו תכונות ואיכויות אצל נשמה? מהם שלבי ההתפתחות שלה ומה קורה לה כאשר היא באה לכדור הארץ? כיצד הנשמה יוצרת שיתוף פעולה עם התכונות האנושיות, שלרוב מתפתחות דווקא באופן שמעורר ומאתגר אותה? איך נוצרת מציאות בין תנועת הרגש ותנועת המחשבה? ועוד.
לעיתים נראה שתכונות אנושיות אלו, כאילו מצויות בסתירה עם יעדיה ההתפתחותיים של הנשמה. כמו למשל, נשמה ששמה לה למטרה ללמוד ולחקור את נושא האוטונומיה הרגשית, בוחרת להיוולד לאם דומיננטית ותובענית, או, נשמה שבאה לפתח תחושת ערך ונדיבות עצמיים, בוחרת לגדול אצל הורים מתעללים. אלו הם מצבים שנראים על פניו כפרדוקסאליים ביחס ליעד הנשמתי, אולם כדי ליצור את האיכות הנלמדת אנו עוברים דווקא דרך מהמורות שמזמנות לאיכויות הנשמתיות פוטנציאל התפתחותי .
כאשר אנחנו מתפתחים רוחנית, התשובה לשאלה- " מי אני"? מתרחבת, היא אינה סטטית. אנו רגילים לראות את עצמנו בפריזמה אישיותית אחת, אך דרך עבודה פסיכולוגית נשמתית אנו מתעוררים לספקטרום הרחב של ה"עצמי". נכון, הדבר דורש הסכמה א-פריורית, כי קיימת מהות אנרגטית נצחית שכזו, שחווה חוויות מגוונות בין נבכי הזמן, שיש להן פוטנציאל טרנספורמטיבי. לאחר שנים של עבודה מסוג זה, כשאני מביטה על השינויים שבני האדם עוברים, אני רואה שהם רב- רבדיים: תפישתיים, רגשיים וגם אנרגטיים.
נוצר גוף ידע סביב השאלה- מי אני ולמה אני מסוגל? ידע זה מתרחב והולך ככל שהאדם חווה את עצמו לא רק באופן נקודתי, כעונה להגדרה אחת (לדוגמא, שגית שילוח) אלא כבעל מגוון היבטים, שלחלקם, ה"מודע" שלו עדיין אינו ער- ועם זאת: מדובר בו.
התפתחות רוחנית היא אמנם תהליך ספיראלי אך עליו להיות מקורקע למציאות, כי אחרת עלול האדם להישאר בתוך קונפליקט אינסופי בין ידע (שמתורגם לעשייה)- לבין הוויה. קונפליקט זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בנטייה לבלבל בין תרגול רוחני, למהות רוחנית. התרגול יכול להיות מרובה ומגוון ויכול לכלול תקשור, שימוש בקלפים, הילינג לסוגיו, עבודת תדרים, ביואורגונומי, מדיטציה ועוד, אך לא בהכרח זה שעוסק בו הוא אדם שמפותח רוחנית. לא כל בעלי הרישיון לעסוק בבריאות הנפש הם בהכרח מאוזנים בנפשם…
אני סבורה שאדם מפותח רוחנית הוא אחד שיודע להיות את המהות אותה הוא לומד, כי יש הבדל בין לדעת את… ולהיות את זה. אנשים שמפותחים רוחנית באמת, מגיעים לשלב שבו ההתבוננות היא פילוסופית: זהו חקר של הוויה, או מהות כלשהי (נשמה) שמבקשת מימוש. המהות הזו "לא יודעת" לערוך טרנספורמציה ללא המעבר לשלב הבא: זה שמזמין אותנו לוותר על שינון החומר ולעסוק בחוויה עצמה כלומר, להביט פנימה אל החלק האלוהי- נשמתי ולנהל איתו דיאלוג.
חלק מהתהליך הזה, להבנתי, כרוך בידיעה שכולנו חלק משלם..ואנו עושים מסע בחיינו לשם חקירתו. בשלבים הראשונים של חיינו, אנו חוקרים את אישיותנו ומגדירים את עצמנו כאינדיבידואלים, כדי להכיר את עצמנו ואת המרחב האוטונומי שלנו. לאחר מכן אנו עוברים לחקור את החלק הטרנס-אישיותי, שמתאפיין, בין השאר, בראיית המרחב כשלם שכולל אותנו. כיצד בא הדבר לידי ביטוי? למשל, שמתי לב שבמקום הזה לאנשים קל יותר לסלוח.
הסליחה, על פי ראייתי, כרוכה בשיכחה מסוימת שאומרת שהחלק הפגוע והכעוס, שכמו נותר קפוא, כבר לא צריך לעמוד של רגליים אחוריות ולזעוק את קיומו ואת נוכחותו. השכחה שבסליחה מאפשרת איזושהי אינטגרציה עם שאר החלקים הרגשיים האחרים. התנועה האינטגרטיבית הזו ממצב של "ידע", או "תוכן" למצב של הוויה, מאפשרת את הסליחה, מפני שלא מתקיימת הדאגה שהקול האינדיוידואלי של ה"עצמי" ילך לאיבוד בתוך אותו שלם.
התודעה היא אחת, אך מופיעה כמפוצלת במופעים האנושיים שלה. הזיכרון, שמתאפשר במסגרת התפתחות רוחנית, מחזיר אותנו לשלם ה"אחד",לא כדי ללכת לאיבוד בתוכו, אלא כדי ללמוד איך להיות אחד וריבוי בו זמנית. אם תרצו, זהו ביטוי להוויה אלוהית.
חלק מההזכרות קשור בידיעה שהאלוהות הזו, מגיעה לכדור הארץ באמצעות חלקיקים נשמתיים אינדיוידואליים (אנחנו) כדי לעבור התפתחות דרך המוצק, דרך המסה הקריטית. אדם אינטליגנטי מבחינה רוחנית שואל פחות למה אני? מה עשיתי שזה קורה לי? ומתחיל לשאול שאלות כמו -באיזה אופן אני משתתף במציאות הזו? מה אני יוצר פה? מהו תפקידי ומדוע אני ממלא אותו עם אנשים אלו? (לדוגמא, מה מצוי בבסיס הבחירה בעמדת הקורבן או הפילנתרופ? )
אם ניתן לדבר על אינטליגנציה רוחנית, אזי המאפיין העיקרי שלה בעיני הוא עובדת היותה לעולם שואפת לכיוון ההתפתחותי, מעל ומעבר לשיפוט האנושי של מצבי המציאות כ"טובים או רעים", מפני שזו דרכה של הרוח. היא מציבה מטרות ללמידה, שטיבן מוערך לפי פוטנציאל הלמידה שטמון בהן ולא לפי השיפוט האנושי. זוהי אחת הדרכים לבטא אינטראקציה בין חומר לרוח.
כאשר אנו מסכימים להיות שותפים מלאים בכל מה שקורה לנו, מתחילה הדרך להתבהר. זה קורה כאשר אנו מזהים את פילוסופית החיים שלנו כיצירה מופלאה של עצמינו ומסכימים להביט עלינו במבט שונה: לא רק כאדם שעובר חוויות רוחניות אלא כרוח שעוברת התנסויות אנושיות.